יצירות של לאל

רוצָה באמת,
אל תשים לב,
הם המתנקשים-
אני אדאג שזה לא יהיה כואב.
תעזוב,
זה לא בשבילך,
חבילה עטופה-
שאי-שם נשכחה.
עזבו אותו לנפשו,
לא ארשה לכם לפגוע,
זה רק הוא בעצמו-
ואני שלא רוצה לשמוע.
זה לא שקר- זו אמת.
מתנקשים שגורמים,
רק להרס.
כי טבעה בידי אויבים-
האוניה שלא עברה במכס.
אתה רוצֶה.
אני רוצֵה.
בחבילה יש אכזבה,
רק שלא נדע.
אתם

מטורפת,
הרצפה רועדת.
מוזיקה שחורה,
פורקת רגשי אשמה.
אין דרך חזרה,
ייאוש מקונן.
אין איך להירגע,
אבדה תקווה לתקן.
משוגעת,
יודעת לא יודעת.
רוצה מעט אהבה,
לדעת שיש קִרבֵה.
אין סליחה, מחילה,
רק דם קר.
נשמה ששבעה הרג ומלחמה,
נותר זכרון מר.

לא רוצה לעזוב,
אך נמאס לנסות.
שעון מתקתק,
המוני עיניים שאינם מבינות.
מיואשת,
אין שום עיצה.
בלי רחמים, החיים ממשיכים,
ילדה קטנה אבודה.
בוהים בי ואומרים, קצת בכעס,
ממך מצפים ליותר.
הפסיקו לתלות ציפיות,
לי אף אחד לא אומר.
בודדת ובורחת רחוק,
מוצאת נחמה אולי, אך לא כאן.
מקומי לא איתכם,
שונה ומנוכרת גם.

אין תקווה,
מדוכדכת, מתוסכלת.

הבטתי מבעד לחלון לכיוון המגרש. מספר ילדים, בערך 10, שיחקו בכדורגל. בצד המגרש עמד ילד שהביט בהם במבט עצוב, אבל אף אחד לא שם לב. הם המשיכו לשחק.
***
יום שישי רגיל. בשעה 9:00 התייצבתי בבית הספר למלא את ההתנדבות הקבועה שלי. נגשתי לכיתה של נדב. דפקתי בדלת וילד קטן פתח, וכשראה שזו אני, קרא: "נדב, אודיה פה". נדב יצא ומייד שאל "הבאת קלפים?" "כמובן" עניתי בחיוך. התיישבנו סמוך למגרש הכדורסל והתחלנו

מול משואת- ענק ניצב
בוהה.
רואה באש פנים עם מבט שובב
נזכר.
וכואב את הכאב,
מתגעגע.
רוצה להשליך עצמו אלי להבות
משתטח על רגבים,
ונזכר.
רואה בזכרונו
כידוני עיניים אוהבות,
מבט שובב.
רוצה לחבק,
אך זהו רק דמיון,
זכרון כואב.
והאש מרצדת בעיניו,
והוא בוהה.

רחוב צדדי
והיא רצה סוערת
עברו כבר שנים
באותה המסגרת
דמעות נשפכות
היא כל- כך כואבת
שהלב יפתח,
השנה כך עוברת, הונף הקרדום.
היא לא מבינה
כך כולם מרגישים
התמונה נתקעה,
ופתאום היא נופלת
ליבה כבר שותת,
אהבה נכזבת
דמעות נשפכות
צועקת ייאוש
דיוקן בעצבות
מחשבה סוררת, התנפץ החלום.
היא הולכת בוכה
ועוברים אנשים
אהבת הורים
נעורים

זה לא אתה- ילד תמים,
תבין- זאת אני, מבפנים.
זעקת הייאוש שלך למרחקים תשמע,
ואני אכן שומעת, ובוכה.
רוצה לאהוב,
אך מעצמי בורחת.
יודעת שזה רציני, אתה מנסה לזכור,
ואני לא נותנת לֶאיש לליבי לחדור.
מפחדת לכאוב,
את העבר לא שוכחת.
זה לא אתה- ילד תמים...
תבין- זאת אני, מבפנים.
שאגת התסכול שלך מרעידה שחקים,
אנחנו כבר לא ילדים קטנים.
אילו רק חומת הלב לא היית

עד מתי?
עד מתי תשב בפינה ללא זיע,
היית ילדון חמודות.
עד מתי עוד תשכון התמימות בעינייך,
שאלתי- ניבאתי רעות.

ילדי אהובי כן גילה שם עולם,
עולם אכזרי ועויין.
הדרך למעלה קשה ומכאבת,
הרבה טעיות לתקן.

מדוע עיני לא פתחתי היטב,
מחמד נפשי בעצב טובע.
אנא אלי תן כוח לגבור,
על זה שאת חוט החיים
כמעט קורע.

אהבתיך בני (ועדיין אוהבת)
ראה

רוח מרעידה בלילה קודר,
צועדת, יודעת שיש לאן.
האמת מכאיבה יותר,
והדרך משנה גוון.

אכן, בגדו בה ללא סיבה,
ופעמייה שמה לבית רחל.
היא, שנתנה כה הרבה אהבה,
ואביה אי שם מתאבל.

הנה הגיעה היכן שרצתה,
חברתה אחותה בפתח עומדת.
רחל, שבכל מאודה תמכה,
גם היא מועדת.

גשם, שמיים שחורים,
נפש תאומה שסוף סוף מתאחדת.
חיים ממשיכים,
בת- קול מבשרת.

צל ניצב מעל המים
מעל ים ירוק סוער
וקצף טובע בתכלת
ולב הצל בוער.
ביד הצל שרשרת כסף
מלחישה סודות
ואוקינוס שחור זורם
עם פנים קרות.
והצל על ברכיו כורע
אוטם ליבו בגדר
ושמיים כחולים ממעל
ושחף במרום חותר.
רסיסי ים מרקדים
ומעיניי הצל דמעות פורצות
ושומט שרשרת אל פני אוקינוס
זיכרוני דורות.
וקצף לבן עף באוויר
צל את רגליו גורר
הרחק הרחק הוא

היא הביטה בו,
כיצד לובש מסיכה דמיונית
לא נותן להראות רגשות,
חוסם עצמו.

הוא הביט בה,
כיצד מסירה מעליה כל עול
מראה לכולם רגשותיה,
חושפת עצמה.

כה שונים,
והחיים קרבו ביניהם,
דבר אחד משותף.

יושבים אחד מול השני,
עיניו כבויות
עיניה בוערות
מדברת, מנסה לכסות
על השקט שלו.

והוא מביט בה-
כה צעירה, החיים עוד לפניה
והוא

ידיך מגואלות בדמי שלי
שאינך יודע, או יודע, שפצעת
אם רגשית אם גופנית.
אולי שים לב וראה- כמה סובלת אני
או שמא מעדיף להתעלם.
ילדותי הכואבת והמאושרת
כה שמחתי בך, ואתה פצעת.
אין לך רשות, לא אתן לך
לעשות שבראשך הזדוני
ולאיים כך שוב ושוב.
נשבר לי, אם יודע אתה, או לא
אך זה נגמר.
נמאס מאיומך ופציעותיך,
תן לחיות בשקט.

מדוע, אלוקי, מדוע.

ליבי דואב
נפשי שותתת,
מדוע לקחת אהובי?

בן- אנוש לא ידע
חיה לא תבין,
מדוע גרמת לזוועה לקרות?

אלוקי,
אהוב נפשי צועד לאיבוד נפשו
וליבי בוכה
מנסה אני לשכנע,
וכי לא נותר דבר לחיות לו?
והוא עונה- ילדה טובה
מעיף באוויר נשיקה חמה

וקופץ.