נדב

הבטתי מבעד לחלון לכיוון המגרש. מספר ילדים, בערך 10, שיחקו בכדורגל. בצד המגרש עמד ילד שהביט בהם במבט עצוב, אבל אף אחד לא שם לב. הם המשיכו לשחק.

***

 יום שישי רגיל. בשעה 9:00 התייצבתי בבית הספר למלא את ההתנדבות הקבועה שלי. נגשתי לכיתה של נדב. דפקתי בדלת וילד קטן פתח, וכשראה שזו אני, קרא: "נדב, אודיה פה". נדב יצא ומייד שאל "הבאת קלפים?" "כמובן" עניתי בחיוך. התיישבנו סמוך למגרש הכדורסל והתחלנו לשחק.

***

"כן, את צריכה לשחק איתו" אמרה לי יועצת בית הספר. "את מעדיפה לחנוך ילד עם בעיות לימודיות?" "לא!" הגבתי מהר " זה בסדר גמור, אני אתחיל לעבוד איתו ביום שישי הזה".

***

 כיתה ה' התאספו במגרש. "יאללה עושים כוחות, אני מול דניאל!" צעק מתן. 15 ילדים התאספו ליד מתן ודניאל. "תבחר אותי מתן!" צעק יואב. "נו דניאל אותי!" התפרץ אבי. "מתן אותי!" ביקש נדב. מתן גיחך. "אתה יכול לשכוח מהמשחק הזה" אמר לנדב "אתה סתם אפס!" המילים הדהדו. סתם אפס... סתם אפס... אפס... נדב פנה משם והלך לכיתה.

***

 היועצת נכנסה לכיתה ח' בנות. "איך ההתנדבות בנות?" שאלה. "אני מאוד נהנית" אמרתי. "בטח! כי את עם האח המדהים שלי!" צחקה שירי. אני חייכתי חיוך מאולץ והסתכלתי על היועצת. היועצת החזירה לי מבט, ושתינו ידענו שזה לא כל כך מצחיק.

***

 "היי נדב, רוצה לשחק כדורגל?" שאלתי אותו. "לא" נדב נרתע. "למה? יהיה כיף, רק אתה ואני. אני מבטיחה לך שאתה יותר טוב ממני..." צחקתי. "טוב" הוא התרצה וירד איתי למגרש. אני העמדתי פני מופתעת. "אתה לא אוהב כדורגל?" שאלתי. "לא ממש" הוא לא הביט בעיני. שתקתי, וידעתי שהוא ימשיך. לא טעיתי. "מי שבוחרים אותו צריך להיות טוב, או שהוא נותן שוחד, כמו יואב, שהוא נותן לבוחרים ממתקים כדי שיבחרו אותו. ואותי אף פעם לא בוחרים." "ולמה לא בוחרים אותך?" גיששתי. "אני אפס" הוא אמר בהבעה מוזרה, והבקיע את הכדור לשער בקלות.

***

"...הוא משוכנע שהוא אפס, ואני בטוחה שילדי הכיתה הכניסו לו את זה לראש. הוא ילד מדהים, וזאת בושה שלא תתואר!" נאמתי למורה הילה. "אודיה, הציונים של נדב מעולים. אלו שמשחקים כדורגל הרבה, רובם תלמידים בינוניים ומטה. הם לא באותה ליגה, וכל אחד מצטיין בתחום אחר." קמתי ויצאתי מחדר מורים. אני כבר יסתדר לבד, חשבתי בכעס.

***

אני רצתי אך נדב כבר השיג אותי. "לא פייר!" צעקתי בצחוק "אני גדולה ממך ב-3 שנים אבל אתה בן! אתה יותר טוב!" נדב נטף זיעה. 17/0 לטובתו. המשכנו במשחק, אך ב- 32/8 לטובת נדב, נכנעתי. פתאום נשמעו מחיאות כפיים. ילדי כיתה ה' בנים ראו את כל משחק הכדורגל בלי ששמנו לב.

***

 הרמקול הודיע על סיום מחצית ראשונה של המשחק האחרון באליפות הכדורגל. כל השחקנים התפזרו ואני ושירי ניגשנו לנדב. נדב קיבל אותי ואת אחותו בשמחה. "שירי! את יודעת שאם ננצח את כיתה ח' בנים, שהם גדולים ממנו ב-3 שנים, נזכה בגביע!" האחים דיברו עוד קצת, ואז בקשתי משירי ללכת לרגע. "אני גאה בך נדב! אתה מדהים! קרעת לקבוצה השנייה את הצורה!" אמרתי לו וצחקתי. "הכול בזכותך אודיה 'המאמנת'!" נדב הצדיע לי, ורץ בחזרה למגרש.