אני ורחל.

רוח מרעידה בלילה קודר,

צועדת, יודעת שיש לאן.

האמת מכאיבה יותר,

והדרך משנה גוון.

אכן, בגדו בה ללא סיבה,

ופעמייה שמה לבית רחל.

היא, שנתנה כה הרבה אהבה,

ואביה אי שם מתאבל.

הנה הגיעה היכן שרצתה,

חברתה אחותה בפתח        עומדת.

רחל, שבכל מאודה תמכה,

גם היא מועדת.

גשם, שמיים שחורים,

נפש תאומה שסוף סוף מתאחדת.

חיים ממשיכים,

בת- קול מבשרת.

אכן, חשבה שאין מוצא,

כואבת צער עבר.

רחל לא איבדה תקווה, כי רוצה

לתקן אשר לא נגמר.

                      נסתרות הן דרכי הטבע,

                          ילדה יתומה לאב ממרר.

                               אנא, זכור זיכרון שבע,

                                       לנפשות אבודות וותר.