עיניי

בס"ד

עומדת בחוץ. מסתכלת בעיניי הגדולות, החומות על השמיים האפורים, המעוננים. מרחב כל כך גדול ואינסופי צבוע בשחור עמוק. ריח העצים מתערבב באפי עם ריחו החזק והאהוב של הגשם שכל כך חיכיתי לו.
הרחובות ריקים מאדם, ופנסי הרחוב מאירים באור חלש, דהוי.
הרוח עוברת על פני, מלטפת אותם, כאילו יודעת שהם זקוקים כעת לליטופיה המחממים.
עיניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק.

אני מתבוננת בהם, בעיניי.[מעולם לא עשיתי זאת]
יש בהן, כל כך הרבה תמימות ואמונה
הן כל הזמן מבקשות, מחפשות, דרך נכונה, אמיתית לילך בה.
יש בהן, בעיניי,כל כך הרבה עומק שמעולם לא ראיתי בהן.
יש בהן רצון כל כך גדול להשתנות, להיות בנאדם טוב יותר.
אני רואה בהן, בעיניי, כסיפה כל כך גדולה אליך, לקרבתך
הן כל כך דורשות, מבקשות אותך כאן לצידם תמיד.
יש בהן, בעיניי, חיוך שובב  מלא שמחה ותקווה
הכל, בעיניי הגדולות, החומות.

עניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק
שותקות, אומרות הכל.
טיפות קטנות יורדות מהשמיים
מתערבות בטיפותיי שזולגות מהעיניים.