יצירות של *מחפשת*

בס"ד

הכאב דוקר אותי, לא מרפה
שוב ושוב, ועוד הפעם.
רץ, ממהר, פוצע וחותך
לשברים קטנטנים.

חיוך, שמחה, ליטוף, קִרבה
כל אלו נעלמו פתאום. מתחבאים.
ובמקומם יש ייאוש וכאב חזק
ששובר הכל [כמעט].

וליבי, שבור. עמיד. חזק.
מהול בכתמים אדמדמים
וטיפות שקופות ונוצצות.
יחד מתערבבים הם לפסיפס הייחודי שלי
שיודע שם עמוק בפנים, שיבוא יום
ועוד אתגבר.

בס"ד
עומדת בחוץ. מסתכלת בעיניי הגדולות, החומות על השמיים האפורים, המעוננים. מרחב כל כך גדול ואינסופי צבוע בשחור עמוק. ריח העצים מתערבב באפי עם ריחו החזק והאהוב של הגשם שכל כך חיכיתי לו.
הרחובות ריקים מאדם, ופנסי הרחוב מאירים באור חלש, דהוי.
הרוח עוברת על פני, מלטפת אותם, כאילו יודעת שהם זקוקים כעת לליטופיה המחממים.
עיניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק.
אני מתבוננת

ישבתי ליד המחשב, עיניי שוטטו על המסך הלוך ושוב, הן חיפשו אחר דבר מה, חיפשו ולא מצאו. הקשתי שוב, לא הלך.
אוף, רטנתי לעצמי, החסימה הזאת לא מאפשרת כניסה לשום מקום!!!
לא התייאשתי, ידעתי שחייב להיות שהם פספסו אתר אחד כזה, סך הכל גם הם בני אדם.
שוב פעם הקשתי. זהו, זה חייב לפתוח את זה. האתר נפתח.
הייתי כמו בתוך חלום, הכל בו היה נראה כל כך קוסם, כל כך מבטיח וזוהר. אך פתאום, נשמעה לה צעקה. חזקה,

ואני אהבתי את פורים
אמצתי לי אותו לכל השנה.
השארתי עלי הכל,
ואחרי כמה חודשים
כשכבר נמאס לי,
לא יכולתי להוריד לבד
הייתי צריכה עזרה.
וכל כך רציתי, שהם
יושיטו יד.
יעזרו לי
לחזור להיות כמו שהייתי.
להיות אני, עצמי
האמיתית, בלי תחפושות.
אבל פתאום כולם נהפכו לחרשים
ואולי אני לאילמת.
איש לא עזר,
נשארתי עם הכל.
[היום זה כבר לא ניתן להורדה,
היום

בעזרתך ובהשתדלותנו
מלווה אותו בעיניה הקטנות, התמימות
לבוש מדים ירקרקים
הולך, צועד לו
למערכה.
"תשמור על עצמך אחי"
היא לוחשת,
"אל תדאגי מותק"
הוא מחייך
"יהיה טוב"
עולה לג'יפ
שביל אבק מיתמר אחריו
מלחמה.
מלווה אותו בעיניה הגדולות, השואלות
עטוף בטלית לבנה
שוכב בארון
לקבורה.
"מדוע הלכת"
היא צועקת,
"אל תדאגי"
הוא מחייך בחיוך שלו
"טוב

הכאב מלטף את פני בחשאי
מסתיר רטיבות שאיימה להתפרץ
גל של צמרמורת עובר בי,
כאב בלתי נשלט.
ענני עשן גבוהים ואפורים מתקרבים אלי
יחד, נוחתים בבום גדול [עלי].
ריח שריפה מכה באפי. קודש.
ערימת הגופות צועקת יאוש.
האפר שבידי משתחרר אט אט
משאיר זיכרון עולם, על אבנים.
גבורה, אומץ, והתמודדות בלתי פוסקת
מחזירים אותי אלי, אל עצמי.
בחתימת עפר וברזל חרותים אתם על ליבי
6

ופתאום את נראית לי כל כך רחוקה,
חומה שהייתה שקופה מבדילה ביננו
ופחד ותהייה מתערבבים בתוכי.
העולם אותו עולם הוא
אני אותה אני, את אותה את
לא קשורות.
בזמן הקצר שעבר מהפעם האחרונה
תחושותיי איבדו את חוש הגדרתן
רק יודעות שהכאב בוער שם עמוק,
מתפלא ומייחל שהאמנון והתמר
ימשיכו להיות שוב ביחד.

ואני שותקת
מחניקה את דמעותיי.
מביטה, מחפשת
עיניים תאומות.
ועיני התכלת, הן לא שלי
הן שלה.
היא מביטה בי, מסתכלת.
ואני אובדת בים הסוער.
והן יורדות, מפחדות
להכיר זוג חדש.
בסתר ליבן יודעות
שעוד מעט יישבר הכל
ושוב פעם הן תשארנה לבד.
.
חוף ללא ים.

בעזרתו ובהשתדלותנו
יצור דומם וקר
שטומן בחובו
כל כך הרבה.
רגשות, תחושות,
אכזבות, ציפיות.
כמו במבוך מסובך
שאינך יודע האם הדרך שבחרת בה נכונה,
או שמובילה היא לקיר אטום.
לחיצה אחת,
וערימת ציפיות נקברת
[תחת מקשים תמימים]
אכזבת הרגע טועמת
במרירות, הכל נגמר.
לחיצה אחת,
ועולם חדש קם לתחיה,
[תחת אותם מקשים, פחות תמימים]
הפעם. הלב זוהר
ושומר

בס"ד ובהשתדלותנו=]
רציתי לבא אלייך
לאט, לאט, בזהירות.
לא לרוץ,
את תמיד תשארי שם.
רציתי לבא,
וללטף את פנייך העדינות
שהתמלאו כבר קמטים רבים.
רציתי לבא,
ולהביא לך חיבוק חזק חזק
כמו שרק את יכולה לתת.
רציתי לבא,
וללחוש לך באוזן
כמה אני אוהבת אותך.
רציתי...
אבל החיסונים שקיבלתי בזמן האחרון
יותר מידי כואבים לי.

בס"ד ובהשתדלותנו!!!

מרגישה כל כך קטנה
בלתי נראית
אפסית.
מסתכלת עליו מלמטה ללמעלה.
מנסה לקלוט, לתפוס
אבל לא מצליחה.
הוא
כל כך גדול
ענק
אינסופי.
מסתכלת על עיניו הטובות, אור שופע מהן.
על אוזניו החדות, הרגישות, השומעות גם דברים שלא נאמרו.
באפי עולה ריח קדוש וטהור.משפילה עיניים
מתביישת.
מרגישה כמו ילדה קטנה
שהלכה לאיבוד בשלולית.