בס"ד ה' הוא המלך!
לכל קרבנות הפסח למיניהם=]
קרבן פסח
ר"ח אדר 18:15
"הי אמא!" אני נכנס לבית, פותח את הדלת , טורק אותה אחריי.
אמא שלי עומדת במטבח. לבושת חלוק מרוט ידוע לשמצה, חמושת שני מגבים, מטאטא, חומרי ניקוי (כך זה היה נראה בכל אופן) ושלושה דליי מים.
"אה-אה?" אני שואל בתמיהה.לכבוד מה כל זה?
"מה?" היא עונה לי עצבנית, נפנית להביט אליי.
"מה זה?" אני מצביע על כל הכבודה ולוקח ביס מהלאפה שקניתי.
"אה!" צרחה חדה מפלחת את האוויר.
אני מסתכל על עצמי בפחד. מה עשיתי?
"חמץ!" היא מצביעה באצבע רועדת על האוכל שלי. חמץ?
אני מתיישב על הכיסא, מוריד את התיק הענק על הרצפה- במקום הפנוי שעוד היה שם, ולוקח עוד ביס."מה חמץ, אמא?"
"יואב, נו, באמת.. אני מנקה פה!"
האסימון נופל לי.
"מה, מעכשיו 'פסח'?" הפה שלי נפתח אוטומטית מההלם.
"קודם כל תאכל בנימוס" היא לא שוכחת להעיר ופותחת את הארון שמתחת לכיור "דבר שני, רק שתדע- כבר ר"ח אדר."
"נו?"
"נו-נו! יש לך מזל שעוד לא הגעתי למטבח! מעכשיו איין אוכל על המחשב! איין אוכל בחדר ולא בסלון. ברור? רק במטבח, כן?" כישוריה המורתיים של אימי שתחי' ניכרים בכל זיז וזיז בדיבורה.
מה אני אגיד לה? לא?
"בטח, ברור."
ט' אדר 17:45
אני מול המחשב לועס מסטיק.
"יואב? מה אתה אוכל שמה?"
אחותי הקטנה לבושת בלויי סחבות מעוררי רחמים, סמרטוט בידה ומבט חמור סבר מרוח על פרצופה.
"מה אני אוכל? עוגיות." נו, בוא נעצבן אותה קצת..
"אע?" היא צורחת וכבר עומדת מולי, עיניה משוטטות בעצבנות על הפה שלי והלחיים שבפעולה מתמדת ומרגיזה.
"אתה עובד עליי. פתח ת'פה!" היא מצווה עליי.
אני מזיז לאחור את הכיסא המשרדי ומתגלגל עד לקיר.
"יואב! ניקיתי שמה! תזוז מהר מהקיר!!!"
אני זז מהקיר לפני שאני חוטף מגב על הראש.
"נו? מה יש לך בפה?"
"מסטיק, מסטיק יא לחוצה.." יאללה, נמאס לי מהקרצייה הקטנה הזאתי. ויש לי עוד שתיים כאלה. וכשהן בפסח..סיוט.
אני קם מהכיסא ויוצא (או שמא בורח?) מהבית.
יט' אדר 11:30
קולות גירוד מעירים אותי משנת היופי שלי. העאלק!
פותח עיין אחת. סוגר אותה מיד.
התמונה הבאה נגלית לעיני: אמא שלי בבגדי תפארתה, עומדת ,פניה אל הקיר שמולי והיא מגרדת אותו, עם שפכטל.
הרצאה של איזה רב מתנגנת ברקע וקולו הצרוד נישא אל-על: "לכן, לא להילחץ! אבק זה לא חמץ! אם אנחנו-" אמא נעמדת ומחליפה דיסק לשירי הדיכאון האהובים עלייה. הרב הזה לא תומך באידיאלים שלה.
אני מתהפך לצד השני. או. הינה זה כבר מגיע.
"יואבי? התעוררת?"
כן.. יואבי, יואבי..
"לא."
אופס. אני אמור לשתוק. אידיוט שכמוני.
"יופי, חמודי.. תתרענן קצת ותבוא תעזור לי. זה עבודה של גברים ואבא לא בבית.."
אוך. תתרענן. תבוא. תעזור.
למה השילוב הזה לא נשמע לי?
עבודה של גברים. פככככ.
אני מתרומם מהמיטה. זהו. היא כבר העירה אותי.
אני מוצא את עצמי, לבוש מכנס ג'ינס מרופט שאמא שלתה לי ממעמקי הארון של אבא, חולצה ענקית עם גלופה מכוערת שניסינו לעשות לשכבה כשהיינו בחמישית, ו- אה, שכחתי. פרצוף אומלל.
אני עומד מול הקיר הלבן, החלק, הצחור והנקי ומגרד אותו.לֶמה כל הסבל הזה?
אמא עומדת לצידי ומציעה לי כלים מכלים שונים.
"הנה, יואבי.. אולי אתה צריך את הנייר המחוספס הזה?.. הנה, תשפשף קצת פה, גם פה קצת.. וואי, יש כאן לכלוך (הלו? זה אפילו לא בגודל של גרעין אבטיח!).. אוי ואבוי.. אולי תוציא את זה במברג? (לא! עם מסור יותר טוב.. זה לכלוך מסכן סך הכל!..).."
בעעע.
ר"ח ניסן 20:00
אני נכנס הבייתה סוף-סוף עולץ וטוב לב.
מול הכניסה, במקום לקבל מעבר נורמאלי, עומד סולם.
ועל הסולם אבא שלי, בוחש בצבע עם מברשת ענקית.
"אבא, מה קורה?" אני שואל וכבר מחזיק בסולם, מסתכל למעלה.
"בן.." אבא שלי יורד שני שלבים בסולם ונותן לי צ'פחה של גברים "מה שלומך?"
"השבח לקל. מה אתה עושה כאן?" פרצופי מתעוות במורת רוח.
"צובע." הוא בולע את רוקו. "ת'תיקרה."
"ת'- מה?" מה שמעתי?
"תיקרה, תיקרה, בן.."
"תיקרה?"
"כן.." אבא ממהר לעלות למעלה , טובל את המברשת בצבע שנית, ומעביר פסים לאורך התקרה.
טיפה נוחתת לידי.
"אהמ.." אני מכחכח בגרוני וזז שמאלה. ואז שוב ימינה. הקיטבג כמעט קיבל צבע. "אתה- אתה- אתה עושה את זה מרצונך החופשי?" מגמגם "כי אני פשוט לא מבין מה מביא בנאדם שליו ורגוע לצבוע תיקרה.."
"מרצוני-?" אבא שלי שואל בכמו חיוך כזה- -
"אבי?" אמא שלי מגיעה לכניסה גוררת אחריה דלי מים בגודל מלחיץ ובקבוק שכתוב עליו אקונומיקה. נשמע לא טוב.
"נו, איך הולך?" היא מביטה השמיימה ואז שמה לב שבנה האהוב- היינו- אנוכי , נכנס לבייתו הקט.
"יואבי.. הגעת.." לא. זה הרוח שלי. אמא!
"מה , באת לעזור לנו?" היא מחייכת אליי וצובטת לי בלחי, עדיין מבטה נעוץ בתקרה "וואי, אבי.. תעבור קצת לשם, טיפה גם פה-" האצבע שלה מצביעה "וגם כאן. זה ממש מלוכלך!.. גם כאן, גם כאן, אבי.."
איך היא רואה? איך? זה ת-ק-ר-ה-!
ת'כלס? אני לא זוכר את עצמי אי-פעם יושב על התקרה ואוכל שם. מה יש לנקות שמה?
"יאללה, יואב, יש לך זמן פנוי?" אמא המעשית שואלת, משל הייתי אחת מתלמידותיה.
"בטח! אמא, בשבילך יש לי את כל הזמן שבעולם!" אני מנסה להיות ילד טוב. מסכנה. כמה היא עובדת קשה.אז מה... קצת כיבוד הורים...
"אז קדימה.. תוריד את התיק הזה.. מה, לא כואב לך הגב?" היא כבר מורידה את הקיטבג מעליי ואני שם לב לשתי טיפות המעטרות אותו. ניחא. "יפה, עכשיו תבוא איתי."
אני מזדנב מאחוריה למטבח.
"קודם כל תשתה.." מוציאה קולה מהמקרר. או-או. סוף-סוף יחס.
הכוס מזדקרת למול עיני ואני לוקח אותה ברצון.
"צריך לגמור את כל הקולה " אמא מלחששת שמה לעצמה. ועוד חשבתי שזה היה יחס חם ואוהב מאם לבנה. "עכשיו.." היא מסתובבת למכונת הכביסה, מוציאה לי את המכנסיים והחולצה המוכרים "יאללה, תלבש את זה ולך תתפוס לעצמך מברשת וצבע ותתלבש על הסלון". אני מתאפק לא להשפריץ את כל הקולה לכל הצדדים והזוויות. זה חמץ.
כן המפקד.המפקדת.
ח' ניסן 23:45
אני פותח את הדלת של הבית. מכיר כבר את הסרט.
שלושת אחיותיי יושבות על הרצפה כאילו עוד אור שמש בחוץ ומנקות כל בלטה ובלטה באטרף לא נורמאלי.
מהנהן לחבורת המנקות לשלום ונכנס למטבח. גווע ברעב. האוכל שהביאו בישיבה היום לא היה משהו.
אני פותח את המקרר כמעט בעיניים עצומות.
ריק.
ריק?!
חוץ ממדף אחד.
אני נרכן אליו לראות מה יש שם. מתפלל לאיזה סיר חמוד עם איזה בקבוק קולה חביב.
קופסאת חומוס אימתנית. שלושה מלפפונים. שתי עגבניות. קטשופ עוד שנייה גמור.
וזהו.
אוכל? איפה אתה?
אני מתייאש מהמקרר, מחפש משהו על השולחן. נאדה.
בארונות. אולי איזה חטיף? בסלי? צ'יפס? במבה? דוריטוס? בייגלה? משהו?!
כלום. הכל ריק.
"אמא? איפה את?"
"יואב.. הינה אתה!" כן. הנה אני. מה פשר השמחה?
אמא מגיחה מתחת לשולחן שבפינת האוכל, משפשפת אותו במרץ.
"אמא יש משהו לאכול?"
"בטח." בטון של כאילו-מה-זאת-השאלה-הזאתי-ברור-שיש.
"נו, איפה?"
"אתה רואה שמה על הרצפה?"
אני מסתובב לרצפה."איפה?"
"שמה-"
"אה, נו, מה זה?"
"פיתות. קח לך כמה שתרצה, יש חומוס וקטשופ במקרר. עדיפות לחומוס. צריך לגמור אותו." הקול שלה נשמע עמום. בטח! מאיפה שהיא מנקה, איך הוא לא ישמע עמום...
אני פותח את השקית שנחה לה על הרצפה בחשדנות.
כ-שמונה פיתות יבשות. זה אוכל, זה?
"ו-יואב, לאכול בחוץ."
יוצא לצינת הלילה ככלב המושלך אל הרחובות.
אני מתיישב על המדרגה בחוץ כאילו הייתי ילד מפתח.
כמו פועל ערבי, אני מנגב חומוס עם פיתה יבשה ושותה מים מכוס חד פעמית מרעידה.
יד' ניסן, ליל הסדר
אמא וכל האחיות שלי יושבות להן כמו מלכות, עם בגדים חדשים.
התקרה נוצצת מלובן, הרצפה ממש כמו ראי אחד ענק, השולחן מבהיק וכל הבית נראה כאילו עבר איזה הברקה בפוטושופ.
אבא מסלסל בהגדה את הקטע של ה-'עבדים היינו' ואני בוהה בפירורים של המצה ושואל את עצמי על המשפט המסתלסל זה עתה ועל קישרו לאמרה הידועה-'מעשה אבות סימן לבנים'.
פעם עם ישראל היה משועבד לפרעה. לכן יש לנו את פסח. היום ,בפסח (והרבה לפניו), עם ישראל עדיין נשאר משועבד ל-
ל-
למי או לֶמה בדיוק?
תגובות
אהבתי!
כתוב ממש יפה
יש לו פוטנציאל.
הוא צריך עוד עיבוד מכמה בחינות:
* במבחינת דקדוקית: למשל כותבים שלושה דליים ולא שלוש דליים. או כתבת "היינו" במקום "הינו". אלו טעויות קטנות שמשפיעות.
*שגיאות כתיב: כתבת "עמישראל" ולא "עם ישראל"
* שפה: ההתנסחות נמוכה, פשוטה מדי. למשל כתבת: "יאללה, נמאס לי מהקרצייה הקטנה הזאתי"- אם את רוצה שסיפור יקבל "במה" וייחשב סיפור טוב את חייבת לעבוד על סגנון המשפטים. אני ממליצה לך להכנס לסיפור "דיסלקט נסתר" ולקרוא אותו.
*ההתנסחות קצת מסורבלת "אני נכנס לבית, עולץ וטוב לב. סוף-סוף הביתה." - אני הייתי מנסחת את זה אחרת: "אני נכנס סוף סוף הביתה שמח וטוב לב."
יש אולי עוד נקודות שמפאת קוצר הזמן אני לא יכולה להתייחס אליהן.
ישר כוח ופסח כשר ושמח!
*אני יודעת שכותבים עם ישראל, אבל סתם נוח לי לכתוב עמישראל.. אם זה כ"כ מפריע- אני אשנה.
*ההתנסחות בכוונה כזאתי. זה אמור להישמע אמיתי- כאילו מישהו מספר את זה.. לכן השפה צריכה להיות כזאתי לענ"ד..
אני לא חושבת שהסיפור הזה צריך להיות כמו 'דיסלקט..'- זה שונה. הסיפור הזה יותר על דרך ההומור.
פסח כשר ושמח ובשורות טובות לעמישראל!:)
זה בדיוק מה שעושה את הסיפור. השפה,הסגנון הכל!
סיפור טוב מבחנתי חוץ מהרעיון זה הכל החל מהסגנון וכלה בפסיקים ובסימני ניקוד.
ודוסה- את "דיסלקט נסתר" ממש אהבתי אבל זה תסלחי לי ירידה ברמה. את מסוגלת להרבה יותר מזה...
ארגמן- את רוצה שאני החליף מילה? טוב.. אז לא נח- כך נעים ונחמד לי לכתוב. סבבה?
אה, ורק שתדעי- שניתי את זה שמה ^ למעלה, בסיפור.
חג שמיח!
אני דווקא אהבתי איך שזה כתוב.
זה נשמע יותר אמין ומציאותי ככה לפי דעתי.
ממש כל הכבוד!!!
תיקון אחד-
[ניסיתי לזכור איפה בדיוק -וכרגיל שכחתי.]
"הזאתי".. איפשהו בסיפור.
גם אם זה סגנון יותר סלנגי, צריכים להקפיד על כתיבה נכונה.
מילים נסתרות.
אהבתי במיוחד את זה שזה סלנגי, כי ככה זה יותר אמין, אמיתי ומציאותי..
שכוייח!