אחי היקר, אתה יוצא היום למסע שממנו אתה לא תחזור. נקודה.
מהמסע הזה, אתה לא תחזור אותו דבר. זה אולי מסע של שבוע, ופיזית אתה תחזור עוד שבוע הביתה, אבל מנטאלית אתה תישאר אי-שם בפולין המגעילה, הקרה והמנוקרת. בין המחנות, הגדרות, האבנים, והעננים השחורים, בין הביתנים של אושוויץ, בית הקברות בלודג', האנדרטה הענקית בטרבלינקה והמשרפות במיידאנק. אתה תשא אותם איתך בשבוע אחרי המסע, בחודש שאחריו, בשנה שאחריו עוד ירוצו לך תמונות ממנו, ומי ייתן ולא תשכח אותו כל החיים.
כי המסע הזה הוא מסע מיוחד במינו, במסע הזה את תגלה, בע"ה, המון דברים שלא ידעת על העם שלך, ועל העבר שלך ושלו. המסע הזה מיוחד גם בגלל עוד סיבה, סיבת הגאווה הלאומית. אתה הולך עם דגל ישראל מונף לו בגאון באותה ארץ שבה רצחו אותם מנוולים ימ"ש את העם שלך! אבל אתה לא הולך כמוהם בקומה נמוכה ובדחיפוֹת – אתה הולך בגאון, עם ראש מורם כדי להראות שלמרות שאותם מנוולים ימ"ש רצו להשמיד אותנו הם לא הצליחו! אנחנו פה! נכדים של אותם ניצולי שואה באים לאותה ארץ ספוגת דמים עם דגל ישראל להראות לכל העולם שעם ישראל יהיה קיים לעד ולעולמי עולמים! "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד"!
כשאני מסתכל אחורה, על המסע שלי לפולין, אני יודע שההחלטה שלי לטוס לפולין היא אחת ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי. בפעם הראשונה התוודעתי לחברים שלי, אתה עדיין לא שמת לב לזה, אבל אחרי הרבה שעות באותו אוטובוס אתה תתחיל לשים לב מי הם באמת החברים שלך. אפילו זה השובב, המצחיק, הקשוח, כולם ישתנו בפולין. יש לי סרטון במחשב של היציאה מבירקנאו, זה היה בדיוק לפני שעלינו לאוטובוס לכיוון שדה התעופה, שרנו שירים שקטים ובדיוק שיצאנו מהשער של המחנה כולם התחילו לשיר! בלי שום הכנה מוקדמת, פשוט באינסטינקט! "עם הנצח לא מפחד, לא מפחד מדרך ארוכה...". זכורה לי תמונה אחת מאותו סרטון של אחד החברים שלי, לא הכי דתי, מתחיל לשיר "עם הנצח" עם דגל ביד באמצע המעגל. כל פעם שאני נזכר בזה דמעות עולות לי בגרון, כי זה באמת מסמל לי את המסע לפולין, את הקשר שנוצר בין אנשים רק במקומות כאלה.
רק כשחבר שלך בוכה ואתה נותן לו את הכתף שלך לבכות עליה, את הליטוף על הגב, אז אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשלחבר שלך קר ואתה נותן לו את המעיל שלך כי הקור כבר לא מעניין אותך, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כששרים "התקווה" בסוף טקס ואתה מסתכל אל עבר האופק בעיניים עצומות מתוך כוונה שלימה, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשכל המשלחת שרה מחובקת "אני מאמין" והדמעות עולות לך בגרון, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשאתה יושב בבית חצי שנה אחרי המסע ועוד עולות לך תמונות של המסע בראש, אתה מבין מה פולין עשתה לך. היא נתנה לך משמעות.
עכשיו אתה לא סתם עומד בצפירה ומקריא כמה פרקי תהילים עם ידיים מאחורי הגב. עכשיו, באותה דקה, אתה מריץ לך בראש את השבוע בפולין, את כל אותם הרגעים שחווית, את אותן תעצומות נפש שהיו לך בפולין, הכל עולה לך בראש בשנייה אחת. וזה שווה את הכל. כי בדקה הזאת שמשמעותה היא להעלות את זכר השואה, אתה נזכר במסע לפולין, שמשמעותו הוא גם לזכור את השואה והכל מתחבר לך ביחד.
אני מאחל לך שלא תחזור מפולין. אני מאחל לך שתישאר שם, ושתמיד יהיו בליבך קדושי השואה, ושתדע שבזכותם אתה קיים, ובזכותם יש לנו מדינה.
ולסיום, למרות שזה מסע 'כבד', כביכול, אל תשכח ליהנות. באוטובוס, במלונות, בארוחות ובכל מקום שיש לך רגע להירגע מהעוצמות של המסע תעשה משהו קליל, תשמע מוזיקה שמחה, תדבר עם חברים, תאכל איזה ממתק, העיקר להתפרק טיפה. ואל תשכח גם שזה טיול עם חברים ולא הכל מבאס, בחלק מהזמן גם נהנים!
שיהיה לך בע"ה מסע משמעותי ומלמד, אני.
תגובות
פה, בארץ, בתקומה. פה זה מקומנו.
ממש לא שם.
ממש נגע בי אז ועכשיו.
אז תודה!