יצירות של elntnz

צפון איטליה

--נמחק--

--נמחק--

<הסיפור נכתב במסגרת תחרות של אתר מתחרה, המטרה הייתה לכתוב סיפור תוך 48 שעות.>


השמים הכהים של ערב ראש חודש כסלו נישאו מעל צמרות בתי העיר הגבוהים והחשוכים, כאילו עוד מעט היו נוגעים בהם בקצוותיהם. האבק והעלים שעל המדרכה התערבבו להם בריקוד סוער כשהרוח בגבם, וגנבו מבטים של עוברי אורח, כאילו מבקשים הם לדעת מה הוא אותה שמחה שיש בהם ביום רגיל שכזה. רכבת עוברת ברחובות ירושלים משמיעה צלצולים

יש רגעים בחיים שבהם הכל עוצר ונהפך להילוך איטי, כאילו אתה יודע את גודל השעה ואת הצורך בזכירת כל פרט עד לדיוק הקטן ביותר על-מנת שתוכל לספר אותו לבאים אחריך...
"לקבלת המ"פ פלוגה ב' תימתח להקשב! 2, 3, הקשב!"
פלוגת טירונים שלימה נמתחת בחדר התדריכים הגדודי ונדרכת למשמע הפקודות הבאות של המפקדים. אני נכנס לחדר מצדיע למפקד שקיבל אותי ומשחרר את כל החיילים לישיבה נוחה בכיסאות. מפקד-מחלקה 2 נכנס, מצדיע

הסיפור שלי מתחיל ביום די שקט בבסיס כלשהו (במ"מ ) בצפון הארץ. הסתובבתי לי בשביל שמוביל בין המגורים לחדר-אוכל, סתם ככה כי לא היה לי משהו לעשות. "הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה לישון, תאמין לי", אמרתי לחבר מהמחלקה שלי, שכמובן - האמין לי. בדרך-כלל מהרגע שאני נכנס למגורים ועד לרגע שאני מגיע לדלת של החדר שלי יש לי בדיוק 20 שניות של התחמקות חסרת פשרות מהרס"פ שלי. אז לכל מי שלא יודע, רס"פ זה אדם עם חוסר יכולת

רגליים טופפות בחולות ההר,
דמי רץ בקירבי כנהירת מי נהר.
מרגיש איך ריאותיי נקרעות מבשרי,
עיניי מכוונות למעלה כרוצות להמריא.
אך כשרואות הם את הצוק בעין העיט,
אותו אחד שאני אצלו מילדותי כבן בית,
מיד נעצמות כיודעות את כיוונם בעפלה,
נעצמות כרוצות לשאת תפילה.
אל צוק זה זחלתי בילדותי ודהרתי בבגרותי,
מצוק זה קרעתי ליבי השמיימה בתפילתי.
היום זאת הפעם האחרונה שאגיע אליו,
אשב

לי אישית כואב שאני מסתכל על התמונה הזאת

בהצלחה לכל אלה שעושים שבו"שים - ותזכרו "פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ" <עבודה זרה, י"ט ע"א>

צולם במקרה... בגלל זה גם הכוס הלא קשורה...

לֵך.
אדם שלא רצה כבוד.
אדם שלא חשב על עצמו.
אדם שגאווה הייתה מושג נתעב בשבילו.
לֵך.
אדם שהסתפק במועט.
אדם אהב את צאצאיו יותר מאת עצמו.
אדם שהשקיע את כל עמלו בהם.
בוא.
תצטרף אל אביך, הרב.
תצטרף אל אמך הנאווה.
תצטרף אל אחיך אהובך שנפטר בגיל צעיר.
בוא.
תצטרף אל רבש"ע על כיסא הכבוד.
תצטרף אל כל מכריך במרומים, הן כבר נפתחו שערים.
תצטרף אל אלופי

צולם בחומש. תמוז תשס"ז. עובד בפיינטשופ לפני שנתיים...

אחי היקר, אתה יוצא היום למסע שממנו אתה לא תחזור. נקודה.
מהמסע הזה, אתה לא תחזור אותו דבר. זה אולי מסע של שבוע, ופיזית אתה תחזור עוד שבוע הביתה, אבל מנטאלית אתה תישאר אי-שם בפולין המגעילה, הקרה והמנוקרת. בין המחנות, הגדרות, האבנים, והעננים השחורים, בין הביתנים של אושוויץ, בית הקברות בלודג', האנדרטה הענקית בטרבלינקה והמשרפות במיידאנק. אתה תשא אותם איתך בשבוע אחרי המסע, בחודש שאחריו, בשנה שאחריו עוד

התקרבות התרחקות

התרגשות אחזה בליבו של נדב כשהוא צעד עם התיק הענק שעל גבו לעבר שערי הישיבה. ישיבה חדשה, לא כמו בישיבה התיכונית שהכריחו אותו ללמוד. "פה אני אלמד באמת מכל הלב - כשאף אחד לא לוחץ עליי!", כך אמר לכל מי ששאל אותו לסיבת בחירתו ללמוד בישיבת הסדר. "אחחחח... זמן א>לול", חשב לעצמו בחיוך, "צריך להתחיל לדבר במלעיל, כמו אחי הגדול ושאר הביינישים". הוא נכנס בחשש בשערי הישיבה. חיבוקים

אני בחור רגיל, קצת ציני...
אני מודע לעצמי מאוד, למדתי על עצמי הרבה דברים בחיים,
אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי הוא שאני חסר רגש.
יש בחורים רגישים, מי יותר מי פחות. אני בכלל לא.
אני לא מסוגל לבכות. בטח שלא מסרט.
בכיתי בפעם האחרונה בהלוויה של סבא שלי,
אבל זה היה לפני 5 שנים בערך.
השבוע קרה לי מקרה ששינה לי כמה דברים בראש.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, 1 וחצי נראה לי.
חזרתי

אבנים הלוחצות אחת על השניה
לעולם לא יוכלו לגלות את סודן.
את סודן לא יוכלו לספר אותם יסודי עפר
לא מפני אילמותם, אלא מפני כובד המשקל.
לא כובד משקלם הוא זה אשר סותם פיהם,
כובד משקל תפקידם הוא זה אשר לא ייתן להם מרגוע.
לא יותן להם מרגוע אותו תפקיד אשר בשל זה הם עומדות פה.
שותקות. אילמות.
צריכות הן להתרכז עד לרגע הנכון.
שהרי 'אין משיח בא אלא בהיסח הדעת'.

נחשו איזה כלי מופיע בתמונה... :)

מביט אל הבריאה,
נפעם, ומביט שוב בפליאה
איך אותם העצים צומחים
מאותה אדמה דשנה
איך אותם האנשים נושמים
רוח מזרחית עם ריח של שכינה

אותו עולם אשר ברא אדון כל יכול
בעשר מאמרות הוא יצר הכל
ואם לרגע היה שוקט או נח
העולם סתם כך כבר לא היה מונח

מביט אל הבריאה,
נפעם, ומביט שוב בפליאה
מחזור החיים שוב מתחדש
אדם בטבעו יכול להתקדש
כאשר איש ואישה

"וואו, אתה כ"כ צדיק!".
לא! אני לא מאמין שהיא אמרה את זה!
אני? מי אני? היא יודעת מי אני? אני בקושי יודע מי אני!
היא לא יודעת כלום על העבר שלי, זה שרודף אותי בכל צעד שלי.
גם כן צדיק...
אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. "בייניש"...
אז מה? מישהו בכלל יודע מה הייתי בשמינית? שביעית?
פה כולם חדשים לכולם, קל לעבוד עליהם. להראות שאתה לומד. עם ציציות בחוץ.
כל מיני דברים חיצוניים...
אני

כן, כותרת לא מקורית ממש...
צולם מחוץ לישיבה שלי

את שומעת, איוושת השמלה שקנית
הולך, מחכה ונשבר לך תמיד.
עומדת מחכה לו שישוב מן החזית
נרות נוטפים, ריח העבר בעתיד.
את רואה, צמיחת כרכום ומרגנית
רוצה, שברי רבים בתוך היחיד.
בין שביל הכורכר לדמעה מרדנית
איש לבוש מדי צבא.
אבא.

צולם ברחבת הכותל.אמנם הכותרת מדברת על ירושלים, אבל זאת נבואה על חורבן העיר.
canon EOS 450D

שקיעה בחוף הכרמל

דרושה: כותרת אחרת.
לודג', מסע פולין מחזור מ"ד יבע"נ תשס"ז.

טרבלינקה, תשס"ז