הילוך איטי

יש רגעים בחיים שבהם הכל עוצר ונהפך להילוך איטי, כאילו אתה יודע את גודל השעה ואת הצורך בזכירת כל פרט עד לדיוק הקטן ביותר על-מנת שתוכל לספר אותו לבאים אחריך...

"לקבלת המ"פ פלוגה ב' תימתח להקשב! 2, 3, הקשב!"

פלוגת טירונים שלימה נמתחת בחדר התדריכים הגדודי ונדרכת למשמע הפקודות הבאות של המפקדים. אני נכנס לחדר מצדיע למפקד שקיבל אותי ומשחרר את כל החיילים לישיבה נוחה בכיסאות. מפקד-מחלקה 2 נכנס, מצדיע לי, לאחר שאני משחרר אותו הוא פונה לחיילים "כומתות על הראשים כולם! מור"ק!".

אני נעמד על הבמה הקטנה מול הסטנדר, מזכיר לעצמי את ראש הישיבה התיכונית שלי בדרשת ערב שבת. סוקר את כל הקהל ההמום למראה קצין הגבוה מהמ"מ שלהם בשתי דרגות, כנראה הדרגה הכי גבוהה שהם ראו בשירותם הקצר. ממשיך עוד דקה שלימה של שקט, ליצור דרמטיות. גינונים רגילים של מפקד טירונים נשארים אצלך גם אם אתה כבר קצין בקבע.

"אתה!", אני פונה לאחד הטירונים ההמומים-יותר, "מה הרגע הכי גדול שהיה לך בחיים?".

אני רואה שהוא לא מבין, "אני אחדד לך את השאלה, מה הרגע שאתה יודע שגם שתהיה בן 120 לא ישכח לך במלואו, כאילו סרט מלא צבעים וחיוּת מתגלגל לך בראש? הרגע הכי משמעותי!"

"אמממ...", הוא מגמגם, "מסיבת סוף י"ב?"

"ומה הופך רגע כזה להיות רגע משמעותי?"

"אולי הידיעה שיותר הוא לא יחזור?"

"עוד מישהו רוצה לענות?", אני שואל בחצי ספק.

כנראה שאף אחד לא רוצה לענות...

כל פעם שאני מספר את הסיפור שלי אני מתחיל באנחה גדולה, נמאס לי כבר לספר את הסיפור הזה בפעם המי-יודע-כמה, אבל אני מודע לחשיבות המסר שלו, במיוחד לחיילים צעירים שצריכים את הידיעה שמקרה כזה יכול לקרות ואף לשנות חיים.

"טוב, אז הסיפור שלי מתחיל במרץ 2006 אז קיבלתי לידיי פיקוד על מחלקה לוחמת באחד הגדודים בחטיבה. הייתי אז מ"מ צעיר, רק שנה בתפקיד, כשהתחילו להתקבל שמועות על רצון של מחבלים לחטוף חייל ישראלי בשטח ישראל. לא הייתי לחוץ יותר מדי, בכל זאת, היינו אחרי החיסול המוצלח של המחבלים שניסו לחטוף את החיילים בעג'ר, אבל הקפדתי לבדוק לחיילים שלי בתדריך יציאה נשיאת פנקס שבי מנויילן ואפילו הסברתי להם את החשיבות באיסור נסיעה בטרמפים. הזמן עבר ברוגע בסוף האימון ברמת הגולן בתרגילים השונים ובתחילת התעסוקה המבצעית בתפיסת קו באיזור צפון-מערב המדינה בגבול לבנון. לקראת אמצע חודש יוני התחיל בלאגן בקשר הרדיו הצהלי -  שני חיילי מילואים נחטפו בידי החיזבאללה ונלקחו ללבנון, בעקבות כך התחיל צה"ל את המלחמה שכולנו מכירים בשם 'מלחמת לבנון השניה' ".

אני לוקח כמה שניות הפסקה, שיבינו שעד פה היה הרקע לסיפור ומכאן והלאה מתחיל הסיפור עצמו. מתסכל על כל החיילים, מקים חייל שהתעפץ בטעות, לוקח נשימה עמוקה. עוד אנחה, וממשיך.

"הגדוד שלנו נכנס שני לתוך שטח לבנון. אני עוד זוכר שהתאספנו בשטח הכינוס הגדודי במוצאי שבת ה15 ביולי אחרי שהוקפצנו מהבתים בשבת שלפני שבוע רגילה, הנחנו את הציוד האישי שלנו וחיכינו לפקודות. חיכינו שיגידו לנו מה לעשות.

השעה הייתה קצת לפני 2 לפנות בוקר שסמל המחלקה העיר אותי וקרא לי דחוף לפגישה עם המ"פ. כל הדרך אליו ידעתי מה הוא רוצה להגיד, הרי לא הגענו לפה סתם. באנו לפה להילחם מלחמת מצווה – הגנת ישראל מידי המחבלים בלבנון. רוחות עזות וקרות נשבו בחוץ למרות שזה היה לפני תחילת הקיץ ומרחוק כבר ראיתי את האוהל המאולתר שפתחו למג"ד בשביל שיוכל להתארגן לקרב מבחינה מבצעית. הגעתי לעידו המ"פ והתיישבנו על החול. הוא פתח מפה והסביר לי את תוואי הקרב שעליו אחראי הגדוד והפלוגה שלנו. 'הרבה הליכה, נקווה שיש מספיק מים' חשבתי לעצמי בקול.

'מושיקו, אתה והחבר'ה שלך נכנסים ראשונים, אתם הכח הכי טוב שלי, תעשה אותי גאה!'

'אל תדאג עידו, החבר'ה מוכנים לכל משימה שתיתן להם'

לחיצת יד חמה, חיבוק של גברים ויצאתי מהאוהל.

'מחלקה 3 להגיע לפה!', קראתי, 'להעיף את כולם מהעץ שהם נרדמו מתחתיו'

צמרמורת דקה עברה בי. הידיעה שאני נותן להם את הפקודות לקרב האמיתי הראשון שלהם, וגם שלי, הכניסו אותי למצב שאתה יודע שכל מילה וכל טון הם חשובים ביותר. אני יכול במילה אחת להפיל אותם לקרשים!

'מחלקה 3, אנחנו נכנסים עכשיו פנימה. אנחנו נכנסים ראשונים. המ"פ סומך עלינו, צה"ל סומך עלינו, אזרחי הצפון סומכים עלינו! אנחנו נכנס פנימה בראש מורם ונראה למחבלים האלה מי שולט בשטח! הייתי ברור?'.

שקט. הלם. הם לא חשבו שזה יהיה כל-כך מהר.

אני שואל שוב, הפעם בצעקה, 'הייתי ברור?'.

'כן!', נשמעה צעקה ברחבי שטח הכינוס.

'יפה מאוד! כולם לעלות על ציוד ולהגיע לפה תוך 10 דקות. קדימה!'

בכל פעם שאני נזכר בצעקה הזאת עוברת בי צמרמורת. מחיילים מפוחדים שלא יודעים מהו קרב ולא בטוחים בניסיונם ובעוצמתם האישית הם הפכו להיות חיילים מהמדרגה הראשונה. עם רעל בעיניים.

מתחילים בהליכה לעבר הגדר שפעם הייתה טובה, אבל אני מסתכל עליה ואני מתלבט אם היא עדיין כזאת. המעבר משטח ישראל לשטח לבנון אמנם מסתכם בצעד אחד קטן, אבל במשמעות שלו הוא צעד גדול. אתה עכשיו כבר לא במדינה שלך. לא משחקים יותר בתירגולים. הכל על אמת.

אני מוביל את המחלקה במרווחי לילה לעבר הנ.צ. שקיבלתי מהמ"פ. המטרה שלנו באותו לילה הייתה להשתלט על שני בתים משני עברי הרחוב בשביל לשלוט על הכניסה לרחוב מאחת הדירות למעלה. קוראים לזה אלמנת קש, השתלטות על בית על-מנת לבצע ממנו תצפית לעבר המרחב. הגענו למקום, נשכבנו על הרצפה וחיכיתי לרגע המתאים, תוך-כדי תיאום בקשר עם מפקד המחלקה השניה. שני המחלקות הגיעו מכיוונים של העיר, אנחנו מהאגף – מהצד, והמחלקה השניה מהחזית, כך שלא יהיה ירי דו"צ בין שני המחלקות. כך שכבנו שם בין העצים, ללא מחסה מתאים בשביל להגן עלינו. רפאל המאגיסט שלי זחל אליי ודפק לי קלות על הכתף, הוא ראה מישהו לא ידוע רץ מאחורי העצים שלידנו. הוריתי לו, ליניב הקלע ולעוד שני חבר'ה להסתובב לאותו כיוון ולתצפת.

ואז קרה הגרוע מכל, רפאל שמהלחץ שכח לנצור את הנשק ירה צרור כדורי מא"ג לעבר הכיוון שממנו עמד המחבל. לא עברו שתי שניות עד שכל קו המגע שלנו הפך לקרב ירי פתוח כמו בסרטים. רפאל ומיקו הנגביסט לקחו צד וירו רתק לכיוון המחבלים, אני צרחתי בקשר למ"מ השני שיבוא לעזור לנו, אבל הוא לא יכל לצאת מהעמדה שלו. עליתי מול המ"פ וביקשתי גיבוי, היו שם עשרה, אולי שלושה-עשר מחבלים! הכל קרה כל-כך מהר שלא הספקתי להשתלט על המחלקה!

אחרי כמה שניות הצלחתי להתאפס על עצמי והתחלתי לתפקד. שלחתי את הקשר אחורה שיזעיק עזרה, זרקתי שני רימונים והורדתי לכולם את הראשים. התחלנו לירות ירי מסודר ביישור קו. זיהיתי מימין חומה קטנה שיכולה לשמש כמגן ופיניתי את כולם לשמה. חדלנו ירי והסתתרנו מאחורי החומה. זרקנו רימון לעבר המחבלים וצעקתי "מספרי ברזל להתפקד!"

'אחד'

'שניים'

'שלוש'

'ארבע'

'חמש'

'שש'

'שבע'

'שמונה'

שקט. שקט מוחלט.

'מי זה תשע?', אני צועק.

'מי זה תשע???' אני צורח!

שקט. שקט מוחלט.

פתאום לחישה מצד ימין שלי, 'נראה לי שיניב היה תשע'.

יניב הקלע שלנו היה תשע. מחפשים. מחפשים ולא מוצאים.

אני מסתכל שמאלה, למקום שבו שכבנו קודם כשרצינו להיכנס לבית ואני רואה את יניב שוכב על הבטן באמצע השטח. אני שולח את רפאל להגיד לקשר שיזעיק חובש דחוף!

מהרגע הזה אני זוכר את הכל בהילוך איטי. אני זוכר את המבט שלי שמאלה לכיוון יניב ושבדרך המבט שלי עבר את הקטע הקטן שלי בחומה עד שהיא נגמרה ואת תמונתו של יניב שוכב שם, חסר אונים בלי נוע. אני זוכר בדיוק את התנוחה בה הוא היה ואת האנחה הקטנה שהוצאתי כשקמתי להסתער לעברו. אני זוכר את השרירים שלי נמתחים למצב ריצה עד שהגעתי אליו. אני זוכר את הכדורים ששרקו סביבי, נדמה לי שאני יכול לספור אותם. שבעה. אני זוכר את הרגל שלו מדממת ואת המדים ספוגי הדם. את כל האנחות שלו ואותי מסמן שמישהו יזרוק רימון עשן.

אני לוקח את יניב עליי בסחיבת פצוע דרך העשן. תוך כדי כך כדור של המחבלים ספק פוגע – ספק שורט לי את הפנים, אני יכול להישבע שראיתי אותו עוצר לכמה שניות על הלחי שלי. אני צועק מכאב וממשיך לרוץ עד שאני מגיע לחומה ויורד לשכיבה, תופס מחסה. החבר'ה שלי לא מפסיקים לחפות באש, נראה לי שחיסלנו את כל המחבלים שמסביבנו. 'חדל אש, לשכב מאחורי החומה' אני צועק להם להפסיק תוך שאני מרים את היד. האש נפסקת, גם מצידנו וגם מצידם. באמצע קרב דקה שלמה של שקט נשמעת כמו שעות, האוזן לא רגילה לשקט הפתאומי.

מיקו מוציא חוסם-עורקים וחוסם ליניב את איבוד הדם ברגל. רושם על המצח *ח.ע. 6:23*. פעם ראשונה שאני שם לב לזמן, בקושי שמתי לב שהאיר היום. הקשר בא אליי ומדווח לי שהחטיבה שולחת מסוק לחלץ את הפצוע ושהפעולה בוטלה ומתפנים לאחור. הרי בצבא אין נסיגה – אין בריחה, צה"ל לא נסוג משום משימה, הוא רק מתפנה לאחור בשביל לעשות חישובים לצורך חידוש הפעולה.

אני לוקח את מכשיר הקשר לידי ועולה מול המ"פ.

'קודקוד ברבור כאן 3 שלך עבור'

'כאן קודקוד ברבור המשך'

עידו נותן לי את הצירים לחזרה לשטח המדינה, מסביר לי בדייקנות מאיפה לחזור ומשבח אותי על הפעולה שעליה כבר הספיק לשמוע לכל אורכה מהקשר שלי, שדיווח לו ראשון על המאורע. עוד הספקתי לשמוע את החיילים שלי מתלחשים בדרך על מצבו הקשה של יניב. הדרך חזרה תמיד יותר קצרה מההליכה בהלוך, כנראה בגלל הידיעה שאתה חוזר למקום שאינו חדש לך. תחושת הקלה דובקת בחבורה כשאנחנו עוברים את הגבול לכיוון ישראל.

הצעד הזה באמת שווה הרבה יותר ממה שהוא".

פלוגת טירונים שלימה, ממצמצת בפעם הראשונה מזה עשרים דקות, רק עכשיו הם חוזרים לאט לאט למושבים שלהם מהמקום הרחוק בו הם שייטו בדמיון שלהם, אי-שם בערי הלבנון. מפקד-מחלקה 1 מתקרב לבמה ומורה לכולם להוריד הכומתות מהראשים.

הוא מסתובב אליי ומחייך "לשחרור המ"פ, הקשב!".

מצדיע לי.

יש רגעים בחיים שבהם הכל עוצר ונהפך להילוך איטי, כאילו אתה יודע את גודל השעה ואת הצורך בזכירת כל פרט עד לדיוק הקטן ביותר על-מנת שתוכל לספר אותו לבאים אחריך...

אני מצדיע לו בחזרה.

"חופשי יניב. חופשי..."