לילה

<הסיפור נכתב במסגרת תחרות של אתר מתחרה, המטרה הייתה לכתוב סיפור תוך 48 שעות.>

השמים הכהים של ערב ראש חודש כסלו נישאו מעל צמרות בתי העיר הגבוהים והחשוכים, כאילו עוד מעט היו נוגעים בהם בקצוותיהם. האבק והעלים שעל המדרכה התערבבו להם בריקוד סוער כשהרוח בגבם, וגנבו מבטים של עוברי אורח, כאילו מבקשים הם לדעת מה הוא אותה שמחה שיש בהם ביום רגיל שכזה. רכבת עוברת ברחובות ירושלים משמיעה צלצולים שמסמנים על סופה של נסיעה או תחילתה של נסיעה אחרת. הוא עובר ברכבת בזריזות, בודק את הכרטיסים של הנוסעים וממשיך הלאה, נושם לרווחה כשאצל כולם הכרטיסים מסמנים לחיוב את היותם כרטיסים שהועברו במסוף הכניסה. פעם כבר קרה לו שבדק כרטיס של אישה זקנה, בערך בגיל של סבתו, והוא לא היה מסומן שעבר במסוף, לשאלתו מדוע לא העבירה את הכרטיס במסוף, היא ענתה שהיא לא ידעה שיש מסוף כזה בכלל. אמנם בתדריך אמרו להם לקנוס אנשים עם כרטיסים לא מסומנים (ואין שום תירוץ בעולם כלל), אבל הוא לא היה מסוג הפקחים שמסוגלים להתאכזר אל אנשים, במיוחד לא אל נשים שדומות כל כך לסבתא שלו. הוא ניגש למסוף והעביר בשבילה את הכרטיס, אנחה נשמעה אפוא מפיו כשהגיע אל התחנה האחרונה ללא תקריות נוספות. הפעם הגיע אל התחנה האחרונה ללא תקלות כלל. הרכבת עצרה בתחנת הר הרצל, התחנה האחרונה להיום. בבקרים של ימי ראשון מגיעים לשם המוני חיילים עייפים מסוף-שבוע פעלתני והרציף נצבע בצבע ירוק של מדי א'. הם הולכים ליד-ושם, או לבית הקברות הצבאי בהר הרצל ללמוד על המורשת הקרבית של עם ישראל, 'מי חשב לשים את יד-ושם ליד בית הקברות הצבאי?', היה תוהה לעצמו כשהיה מביט מבעד לחלון. הם היו עולים אל הרכבת עם תיקים גדולים מלאים בריח של בית וטעם של אמא והוא היה נזכר איך כשהוא היה בצבא היה לוקח גם הוא תיק גדול מלא בקופאות עם אוכל מהבית ונוסע מהמחלף באוטובוס לרמת-הגולן, לעבר הבסיס שלו. הם עולים לרכבת והוא רואה תג מוכר, זאת החטיבה שלו וזיכרונה מעלה בו חיוך קטן. אבל עכשיו לא בוקר יום ראשון ואף חייל לא מעלה בו זיכרונות. הרכבת עוצרת בתחנה והוא יורד ממנה בחצי-קפיצה, מחייך לשלום לנהג ומתקדם לעבר החנייה עם יוסי, הפקח השני, הוא גר לא רחוק אז הוא מקפיץ אותו קילומטר וחצי. הדבר היחיד שהוא רוצה הוא רק להיכנס לאוטו, להדליק את הרדיו בתחנה שהוא אוהב ולנסוע לבית שלו. הוא חוצה את הכביש והוא מבחין באור קלוש, אולי מסך של פלאפון, מנצנץ מבעד לשמשה של התחנה. הוא מתקרב לעבר התחנה, מתפלא לראות בחורה, בערך בגילו, עם שיער ארוך ויפה יושבת שם, נראית כאילו מחכה לרכבת.

- 'אמממ...', הוא מחכח בגרונו בנחמדות, 'הרכבת האחרונה כבר הייתה'.

- 'באמת? אין עוד רכבות?'. והיא כל כך יפה כשהיא שואלת את זה, מן טללי שמים נראים בקצות עיניה הטובות והיא תמימה בשאלותיה.

- 'כן, אני בטוח בזה. לאן את צריכה להגיע?'

- 'לקרית משה'

- 'אני בדיוק נוסע לשם, את מוזמנת להצטרף אליי'

- 'תודה רבה! אני אשמח!'

- 'בטח, בואי איתי. דרך אגב – אני עידו', אמר בחברות. למרות שלא שאלה אותו לשמו הוא חש שיש עליו להגיד לה את שמו. אולי כדי שגם היא תגיד לו מה שמה.

- 'נעים להכיר – אני מירי'

הם התקדמו לעבר החניה כשיוסי התיישב מקדימה במלוא כרסו ומירי הצטרכה להצטמק ולשבת מאחורה בין כמה ספרים, בקבוק ריק ועיתון. הוא התניע והאוטו התגלגל ברחובות ירושלים הצרים. אורות מתפשטים על הכביש וירח מתגלה מחדש מאחורי בית ישן ויפה, מסותת באבן ירושלמית כמו כל הבתים כאן, ואף על פי שכל הבתים עשויים מאותו חומר אין בית שדומה לחברו כמו שאין דיירי אותם בתים דומים לחבריהם.

הם מורידים את יוסי בפינת הרחוב והוא פונה אליה 'את יכולה לעבור קדימה, השמן לא יושב שם יותר'. היא מהנהנת בביישנות ועוברת למושב הקדמי. הוא מרגיש שהוקל לה והיא יושבת יותר בנוח. הם ממשיכים בנסיעה בסמטאות העיר בוהים בשקט בדמויות הרבות שעוברות על פניהם ברחוב.

אכן דמויות רבות יש בה בירושלים וכולן משלימות את פרצופה של אותה עיר קדושה, כי אי אפשר לה לעיר שהיא מרכזו של עולם להיות חסרה צורה אחת. חלק אחד. אותה בת שירות היוצאת לריצה של לילה עם חצאית וחולצה ארוכה, זקן חייכני עם המטפל שלו מסתובבים בחוץ בקור - ספק מחפשים את הבדידות שלהם ספק את הבדידים שאבדו לו בילדותו, חסיד לבוש שחורים נמרץ להספיק לתפילת ערבית בשטיבלעך הקרוב, בחור ובחורה יושבים על ספסל, מחזיקים ידיים ובוהים בעתיד שלהם. כולם משתלבים יחד לעיר אחת שאת פניה הם עצמם מרכיבים, אך הם לא יכולים לראות את שלמותה - מפני שהם עצמם השלמות הזאת.

כל הדרך הם לא הפסיקו לדבר על העיר המדהימה הזאת, ועל עבודה ועל לימודים עד שהדרך נגמרה לה ועידו הגיע אל מתחת לבית של מירי ועצר בצד הכביש. השעה כבר הייתה מאוחרת, אך בכל זאת היא נראתה ערנית למדי, כאילו הם יכולים עכשיו לשבת ולדבר כל הלילה.

- 'טוב', היא אמרה, 'המון תודה, אני חייבת לעלות הבייתה, בטח דואגים לי'

- 'ברור, לכי', אמר והוסיף, 'לילה טוב!'.

- 'גם לך! ושוב פעם המון המון תודה'. יצאה מהרכב, סגרה את הדלת אחריה ופסעה לה לעבר השביל המוביל לביתה. שתי צפירות. מבט לאחור וסיבוב. חלון של רכב נפתח.

- 'אמממ... בא לך אולי לשבת לכוס קפה מתישהו?'.

- 'בטח! זה המספר שלי', יד חורטת מספר בעט חצי-עובדת על פתק קטן שנקרע מדף שהיה פעם שלם.

היא הסתובבה בחיוך ושבה על עקביה חזרה לשביל המוביל לביתה. עידו התיישב ברכב ונשען לאחור בנוחות. אף פעם הוא לא עשה את זה. הרדיו מנגן ברכות שיר שפעם הוא חשב שהלחין סשה ארגוב, כי הלחן כל כך אופייני לו ולא למי שהלחין אותו באמת.

"הלילה הזה,

שום סימן הוא לא נותן.

הוא מעוור, הוא מכוון

את התנועה בשלל גחליליות.

***

הוא מספר מעשיות

והוא חושב שילדים מאמינים לזה,

מן לילה שכזה,

כזה. "

הוא כיבה את הרדיו ונזכר, כמו בכל פעם שהוא שומע את השיר הזה, באותו ערב ראש חודש כסלו בתחנה האחרונה של הרכבת הקלה. הוא הביט במראה במהירות וחשב על השנה האחרונה שעברה לו ביעף, על אותם רגעים ארוכים שבהם חשב על הצעדים הבאים שיש לעשות, האם אותם צעדים נכונים לו או לא, האם זה כתוב בכוכבים או שמא הפתרון יותר קרוב לקרקע ממה שהוא חושב? והוא נקרע בינו לבין עצמו בין לצאת עם החברים לבין ישיבה בבית, ובין הלבד ה'לפעמי' לביחד התמידי. הרבה חברים שלו כבר עשו את זה ממזמן, והם נראים שמחים ומאושרים כאילו זה היה המהלך הכי טוב שהם עשו בחיים שלהם. אז חבר שלו דומם את המנוע של הרכב, הם יצאו מהרכב לאט לאט כדי שהחליפה לא תתקמט, והלכו לעבר החוף. שם, ברעש המים ובריח הגלים, שולחן קטן ואישה יורדת בשמלה ארוכה אל החולות, נכתב באש שלו ובדמעותיה 'מירי, התנשאי לי?'