לב אבות על בנים

-שנת 2034 לספירת הנוצרים-

נהר תלמידים נשפך משער בית הספר התיכון, ממלא את המדרכה. צעקות, קריאות וקולות צחוק ריחפו באוויר, והמתבגרים הרבים התפזרו לבתיהם. ביניהם היה נער אחד, בגובה ממוצע ובעל מראה פשוט לחלוטין, שפסע לאיטו, משחק בנעליו באבן שנחה בצד הכביש.

הוא הרהר בעבודה שקיבל בשיעור אזרחות האחרון, לראיין אדם- עדיף קרוב משפחה- שלקח חלק בפעילות צבאית מיוחדת בעבר. אביו השתתף במשהו- ב2005, אם הוא לא טועה- אבל הוא לא אהב לדבר על כך. אולי ינסה בכל זאת.

הוא הגיע לביתו ונכנס פנימה, שמח להימלט מהשמש הקופחת בחוץ. פנים הבית היה קריר, והוא מיהר אל חדרו, מתעלם מאימו שקראה לעברו.

"רותם?" הוא שמע את קולה מאחורי הדלת הנעולה. "רותם, אתה לא רוצה לאכול?"

"לא, לכי מפה," אמר לה בחוסר תשומת- לב, בוחן את בבואתו במראה הגדולה. הוא לבש חולצת טי שחורה עם שם הלהקה האהובה עליו,  ג'ינס קרועים ונעלי "אולסטאר" שחורות. שערו החום, הארוך,  היה אסוף, ובאוזנו הימנית נצנץ עגיל.

הוא זרק את עצמו אל המיטה וכיוון שעון מעורר לשמונה בערב, אז אמור היה אביו להגיע הביתה מן העבודה.

השינה ריחפה מעליו והוא עצם עיניים ונרדם.

הצלצול הטורדני העיר אותו משנתו העמוקה, והוא הרים את ראשו והביט מחוץ לחלון.

חושך שרר בחוץ וכוכבים נצנצו מבעד לחלון, ורותם קם על רגליו וניער את חולצתו, מנסה לשמוע האם אביו כבר בבית. המים במטבח זרמו והטלוויזיה הרעישה, משמע- אמא שוטפת כלים ואבא רואה צופה בחדשות.

הוא דילג במדרגות שתיים- שתיים, מעביר יד בשערו הפרוע. הוא נכנס למטבח, ובהתעלמות גמורה מאימו פתח את המקרר ושלף בקבוק שתיה. אחר פנה אל הסלון, העיף מבט באביו ואז נשכב והשתרע על הספה הרחבה. אביו פזל אליו לרגע ושב אל המסך, ורותם תהה כיצד לפתוח בשיחה. הוא לא נהג לשוחח עם אביו, לא על בית הספר ולא בכלל, וידע שאביו יגיב בניכור.

"אבא?" שאל.

אביו המהם, כביכול מסמן שהוא מקשיב.

"יש לי עבודה לבית- ספר," אמר, ואביו הביט בו. "הממ?" שאל.

"אני צריך לראיין מישהו על איזו פעולה צבאית שהוא השתתף בה," הסביר. אביו גיחך. "לשם מה?"

"אין לי מושג. לגרום לנו להתגאות בקרובים שלנו או משהו," רותם רטן.

"אוקיי," אביו הנהן, "ואיך זה קשור אליי?"

"אתה היית בפעילות כזאת, לא? ליד עזה שם?"

"אה, כן, בקיץ 2005 נראה לי. זה היה סיוט, חום אימים."

"תוכל לספר לי?"

אביו הפנה אליו את ראשו, ורותם קיבל לראשונה את מלוא תשומת ליבו.

"ובכן, אני מניח שכן," אמר לאיטו.

רותם פרש על השולחן דף שורות, ונטל לידו את העיפרון.

"מה אתה עושה עם זה? זו רק עבודה?" שאל אביו.

"לא יודע. המורה אמרה משהו על להזמין את המרואיין לשיחה עם הכיתה או משהו," אמר מבלי להרים את ראשו.

"אוה, בסדר, אין לי בעיה להגיע לכיתה."

"כן, טוב," רותם מלמל. לא מצא חן בעיניו שאביו יבוא לבית הספר שלו. מצד שני- למה לא? זה יכול להיות די מגניב. אם אביו באמת היה איזה גיבור צה"ל, זה יהיה מעניין.

"נראה מה תספר," אמר לבסוף.

"בסדר. אז איפה מתחילים?"

רותם בחן את הדף. "שם?"

אביו נעץ בו מבט, ורותם רכן ומילא את המקום המיועד. ליאור שטר.

"אממ... שנה?" 2005, הוא לא חיכה לתשובה.

"טוב. דבר."

"מה?"

"דבר. ספר לי את הסיפור שלך. מה היה, מה היה החלק שלך, מי השתתף, זכרונות מיוחדים. בכבוד."

רותם התרווח לאחור, וליאור שילב את רגליו והחל לדבר. רותם נעץ בו מבט מרותק, שוקע במילים היוצאות מפיו של אביו.

"זה היה בקיץ של שנת 2005," פתח אביו. "הייתי בנח"ל- אתה יודע מה זה, נכון? זה בצבא." הוא גיחך.

"בתקופה הזאת עוד היה ליד עזה חבל בשם 'גוש קטיף', והוא היה מופגז מכיוון עזה בלי הפסק. הממשלה דאז- אריאל שרון היה ראש הממשלה, אם אתה יודע מי זה- החליטה להוציא את האנשים משם, גם בגלל שבוזבז כוח צבאי בהגנה עליהם וגם מפני שהאמינו שכך יהיה שקט בינינו לבין הערבים, אם ניתן להם את חבל עזה. כמובן שהאנשים שגרו שם סירבו בתוקף. למרות כל ההפגזות עליהם, הם סירבו להודות שפשוט מסוכן שם. הם האמינו שעזיבה של גוש קטיף תביא לנפילה של כל הארץ. במובן מסוים הם צדקו, אבל מי הקשיב להם בכלל?"

רותם שרבט על הדף מולו, מאזין ברוב קשב.

"ובכן, הצבא והמשטרה נערכו לפינוי בכוח, בהנחה שהמתנחלים הפנאטים האלו יסרבו לצאת מן הבתים.

אנחנו הגענו לשם עם שכפ"צים, קסדות, אלות... מה לא היה לנו? נערכנו כמו לפני מבצעים בעזה עצמה. כמויות של נשק חולקו בין החיילים.

בינינו היו גם אלה שסירבו לפנות. הם נשפטו והושלכו לכלא, ואני לעגתי להם. מה הבעיה שלהם? אני לא רואה סיבה לכך. בטח לא סיבה מספיק טובה שכדאי להיכנס לכלא בגללה.

בני נוער רבים התבצרו על הגג של בית הכנסת ביישוב שנקרא 'כפר דרום'. התפקיד שלי היה להוריד אותם משם. הם זרקו עלינו ביצים וירקות, שפכו עלינו מים ובקיצור- הציקו. התחלנו להזרים מים מהזרנוקים, והם התרחקו משפת הגג כדי שלא נוכל להשפריץ עליהם. והכל כמובן תוך כדי צעקות וזריקת מילות גנאי מצידם. חבורות חבורות של ברבריים הם התאספו סביבנו וניסו לגרום לנו להפסיק."

רותם חייך. "ברבריים?"

"כך זה היה נראה. הכניסה לגוש נאסרה חודשים קודם לכן, והנוער הסתנן פנימה. שהו שם אלפי נערים ונערות בלתי- חוקיים, וכולם לבושים באותן חולצות כתומות לא מכובסות. זה היה נורא."

רותם הנהן בהבנה. "בסדר, תמשיך."

"בשלב מסוים הגיע מישהו ואמר לי ששלחו אותו להחליף אותי. נשלחתי לפנות משפחות שסירבו לצאת מהבית.

אחרי כמה קריאות אל האנשים בפנים, פרצנו את הדלת. הם ישבו על הרצפה, בחולצות קרועות- אתה זוכר שקרעתי את החולצה אחרי שסבא נפטר? אז ככה. כאילו הם באבל. הם שרו כל מיני פסוקים, אמרו תהילים, התפללו. כאילו שזה עזר להם במשהו." הוא גיחך, ורותם הצטמרר. אחד מחבריו הטובים ביותר חזר בתשובה, ורותם כיבד אותו ומעולם לא צחק על אמונתו. זה צרם לו, הגזענות הזאת וצרות ההשקפה של החילונים סביבו.

"התחלנו לגרור אותם אל הכניסה, ארבעה חיילים על כל אחד. שתי ידיים, שתי רגליים, זרקנו אותם החוצה." הוא ספק את כפיו, נזכר ביום ההוא.

"זרקתם אותם החוצה?"

"כן. השלכנו אותם על האדמה, לא היינו נחמדים במיוחד אליהם."

"למה?"

"הם היו פושעים. החוק היה שהם חייבים להתפנות. למי היה אכפת מהם? לא לנו."

"בסדר. תמשיך."

" אחד מהנערים קם וניסה לברוח משם. רצתי אחריו, תפסתי אותו. התחלנו להרביץ לו... הוא הכה בחזרה, עד שבסוף הצלחנו להרגיע אותו."

"להרגיע אותו?"

"אחד מהחיילים שבר לו את היד, לא היתה למתנחל ברירה. הוא נכנע." ליאור צחק צחוק פרוע, מצפה שרותם יצטרף אליו, אבל רותם נותר רציני ומהורהר.

"נתתם לו עזרה ראשונה?" שאל.

"לא אנחנו. לקחנו אותו אל האמבולנסים שהיו שם." הוא שלח מבט אל רותם. "למה שאלת?"

"סתם, סתם." רותם שיחק בעיפרון בידיו.

הוא באמת נהנה מזה, חשב. הוא מדבר על הגירוש האלים ההוא ב... געגועים. זה החליא אותו.

"רותם, הכל טוב? מה יש? אתה לא מרגיש טוב? אתה רוצה שאני אפסיק?" ליאור הביט בו בדאגה.

"לא, תמשיך. תמשיך."

"מה עוד לספר?"

רותם בלע רוק, מתקשה לדבר. "משהו שזכור לך במיוחד?"

ליאור חשב.

"אני זוכר," אמר לאיטו, "את ההנאה שהיתה לי כשראיתי את הטרקטורים נוגסים בבתים."

רותם נרתע לאחור, וליאור הניח יד על כתפו. רותם ניער את היד, מביט באביו במבט אטום.

"זה נשמע כל כך אכזרי, נכון?" ליאור אמר. "כאילו אני איזו חיה... אבל זה מה שהיה, רותם. ואני לא מתבייש בזה, אתה יודע. הייתי בחור צעיר, בקושי בן עשרים ושתיים, והלהט, האלימות, זרמו לי בדם אז..."

רותם הנהן. "אני מבין," הוא לחש.

הוא לא. הוא לא הבין. ולעולם לא יבין. למה זה היה? למה ככה?

"אז מה," ליאור אמר, "אתה רוצה שאני אבוא לבית הספר שלך? זה סיפור מעניין, אתה לא חושב? החברים שלך יאהבו אותו, נכון?"

כן, הם יאהבו אותו. רותם ידע שיאהבו. הם יחשבו שאביו הוא מין איזה גיבור...

"לא, אבא," לראשונה מאז היה בן עשר, דמעות עמדו בעיניו של רותם.

"אני לא רוצה שתבוא."

הוא הביט באביו בחוסר אמונה. הבושה בערה מעיניו.