יצירות של לשון אש

אולי יום אחד, כשהשמש תזרח
אעלה אל הגג ולמטה אצרח
לשונות של אש שישרפו את כל כולי
מבפנים מתאכלת ונותנת את קולי

עומדת כאן לבד
מוצפת אור גדול
דממת אלוהים
עכשיו מתחיל הכל
ואני פה לבד. עוד עומדת
קולי אינו נשבר, ידי אינה רועדת

ונגמר
זה עבר
זה היה כל כך קצר
נשימה חרישית, מבט מנצח
זה עבר ונגמר, עד מחר.

-שנת 2034 לספירת הנוצרים-
נהר תלמידים נשפך משער בית הספר התיכון, ממלא את המדרכה. צעקות, קריאות וקולות צחוק ריחפו באוויר, והמתבגרים הרבים התפזרו לבתיהם. ביניהם היה נער אחד, בגובה ממוצע ובעל מראה פשוט לחלוטין, שפסע לאיטו, משחק בנעליו באבן שנחה בצד הכביש.
הוא הרהר בעבודה שקיבל בשיעור אזרחות האחרון, לראיין אדם- עדיף קרוב משפחה- שלקח חלק בפעילות צבאית מיוחדת בעבר. אביו השתתף במשהו- ב2005, אם

תביט מאחורי כתפך,
תעיף מבט אל אחיך,
השכובים שבורים.
האמונה שנגזלה מהם
מפעפעת אל האדמה,
והערפל סביב מלא בנשימותיהם.
הבט על ידיך
המלאות בדמם.
זה לא אתה רצחת, לא אתה.
זה מבטך.

הפשרת השלגים שהחלה
במילה אחת,
הופסקה בִּשניה.
מעולם לא חשבו בני אדם
כמה כואב יכול להיות השימוש בזמנים.
[אני מקללת את זה שהחליט,
שדברים לא מתקיימים לנצח.
והמציא עבר.]
כמו גופות, צפים למולי בניינים
פעל, פיעל, פועל, התפעל-
התאהב.
מה הנושא? ומי המושא?
ומה אוגד את שניהם יחדיו?
כמה שיעורים החסרתי.
[לכולם יש לי תירוץ, אך לא אישור.]
אסור לי להתפלא

פרפר אחד לחש לי באוזן
דמעה.
ורפרף
התפרפר
ונעלם.
ואני מחפש אחריו,
להחזיר לו את דמעתו.
כי היא שלו.
ולי יש מספיק.
אולי ראיתם אותו?
הוא היה קטן, מכונף
בשתי כנפיים קטנות כמוהו
אולי קצת יותר
גדולות.
וכשהוא זז מול האור
ראיתי
שכנפיו עשויות מדמעות.
והוא מחלק אותן,
אחת לאחת.
וכשיסיים,
ימות.
זה מדוע פרפרים מתים מהר.
כי אנשים

הָאֲגַם קָפָא.
בָּעֵמֶק הִלְבִּין הַכֹּל.
צִפּוֹרִים שׁוֹקְטוֹת.

"שמור לי עליה,
אתה שומע, אין לי כלום בלעדיה..."

אני יוצא כעת למסע, אחי.
אתה שומע?
הקשב, הקשב לרוח הנושבת בחוץ בעוצמה.
הקשב, הקשב לתן המיילל אל הירח בכיסופים.
הקשב היטב.
הם קוראים לי לצאת, אחי.
קוראים לי לצאת למרחקים.

אני יוצא כעת למסע, אחי.
אינך יכול לעצור בעדי.
אני יוצא למצוא את מקומי בעולם.
אני יוצא למצוא את הטוב שעוד נשאר בעולם.

לא,

היא נסוגה אחורה,
מנסה לברוח מאנשים
לשבת בצד.
איפשהו
בתוך החושך,
יש גם כאלה שמנסים למשוך אותה בחזרה.
לפעמים היא נענית,
לפעמים היא שותקת ובוכה.
קטעי זכרונות שמונעים ממנה,
מונעים ממנה להמשיך הלאה.
מושכים אותה אחורה,
ליפול.
מתבודדת.
את הרעש היא משאירה מאחור,
את הרעש ואת ההמון.
יש לה את הרעש שלה באוזניים,
דממה רועמת שנעימה מכל מוסיקה.
יש