ימים של חרבות
חרבות על ים שחור.
מן המים עולות וגואות מפלצות, שדים, מן השאול יורדים.
אתם באים לראות אותי ולעולם לא מביטים. אני טובעת.
השדים מצילים אותי.
הוא ירד לשם
פורט על נבל עשוי ורידים.
והמנגינה לעולם לא הייתה שלו- היא הייתה נחלת העולם.
רק אדם, מכל מה שיכול היה להיות. פוטנציאל הוא עניין
מאד חמקמק.
הרוחות שנושבות בעולם
מן ההיסטוריה לאדם.
הסיפורים והשירים שבוראים תרבות. התרבות שמחריבה.
הכל היה משחק. משחקים של מלחמה, והאור לא בא.
תגובות
כתיבה יפה ומעניינת- עשירה בדמיון ודימויים כאחד, נהניתי לקרוא.
יישר כוח!
שבוע טוב וחודש מבורך!
{את פריקית של מיתולוגיה?}
אולי רק תתני הסבר לפשרה של שאלת הסיום..?
{שלפחות על פי המבנה אפשר לנחש שהיא עיקר השיר}
ביטוי מעניין להדרה (ההכרחית?) של עובדות ומציאויות שמפריעות לזרימת החיים.
אבל על אורפיאוס זה לא היה מקובל,
האהבה יותר חזקה מהמוות,
אל תסתכל, תמשיך לצעוד בתוך הערפל,
וגם אותו יזיזו מהתמונה בסופו של יום, כשהעצב המטורף שלו יזכיר לנו
יותר מדי את המוות,
ולא יתן לנו להשתכר בשקט.
אז עד שנספיק לתפוס את הספינה הבאה,
כארון
שבוע טוב..
{כל תגובה חייבת להיות רצינית?}
מקסים, מקסים, מקסים.
השימוש במיתולוגיה נפלא.
התחושה שהיתה לי בקריאת השיר היא של אכזבה חזקה מאוד מהעולם האנושי הסובב.
[אני כאן לשחנוש, אם את רוצה]
אסביר את זה בקצרה כמה שאפשר,
ה' דווקא רוצה שנתאחד ונשנה את ההיסוריה בכך שעל ידי שנתאחד נשנה את הנורמה.
פעם אחרת אסביר יותר.