יצירות של ארגמן

הסערה התגלגלה מכאן הלאה
מגלה לנו איך
הוריקה את הירוק
והעמיקה את החום.
חשפה את השקעים והסדקים,
העמקים והשפֵלות.
הפכה את כל העיר
לאגם חלק מאד.

הרעש ברח מכאן
ואפילו לא שמנו לב.
התחבאנו תחת שמיכה מפנֵי
חלליות עננים.
אפילו לא שמנו לב!
שהשמיים בוכים
ושזו קלישאה.

ועכשיו כשחזרו הצבעים
ללחייה של העיר
והברקים כבו,
נוכל גם אנחנו

אם זה מרגיש כמו סוף העולם
נראה כמו סוף העולם [אדום]
ומריח כמו סוף העולם [גופרית]
כנראה שזה רק בראש שלך כי אני
עדיין
כאן.

את אומרת שזה לא נגמר ככה [כמו ברק]
ושמחר יום חדש, ויש עתיד לשנינו!
אבל אני יודע
שאין עתיד, אין עתיד, אין עתיד
איתך.

גם כשאני כאן ואת שם
אנחנו נושמים [שואפים ונושפים, ואז שוב]
הלבבות שלנו פועמים גם בנפרד.
גם בנפרד

ימים של חרבות
חרבות על ים שחור.
מן המים עולות וגואות מפלצות, שדים, מן השאול יורדים.
אתם באים לראות אותי ולעולם לא מביטים. אני טובעת.
השדים מצילים אותי.

הוא ירד לשם
פורט על נבל עשוי ורידים.
והמנגינה לעולם לא הייתה שלו- היא הייתה נחלת העולם.
רק אדם, מכל מה שיכול היה להיות. פוטנציאל הוא עניין
מאד חמקמק.

הרוחות שנושבות בעולם
מן ההיסטוריה לאדם.
הסיפורים

מישהו רץ
בשולי המחשבה שלי.
בלתי-נתפס.

משהו בוכה
בקרבת הזכרונות שלי.
מלחלח אותם.

משהו נוטף
מתוך הערפל החמוץ שלי.
כל היום הוא שם.

משהו חי
מטיל צל על ההרים שלי.
פסיעותיו מרעישות ארץ.

משהו אוהב
מעבר לחומות הכאב שלי.
[ככה הם אומרים.]

מישהו רץ
ואני כבולה אל הצליל שלו.
מחפשת אחריו. [איפה הוא?]

אני קוראת

בין הבתים,
בין טיפות של גשם,
בין יום ליום.

ביני לבינך,
עבר הים.
עבר העולם.
לא עבר אדם, אף אדם.
אולי
חתול שחור עבר.
אולי רק שתיקה וצמרמורת.

אני רצה.
בין ובין ובין,
אני בורחת.
אולי ממך, אולי מהגשם,
מהבית שאין,
מהיום בו זה ייגמר.

אולי יום אחד,
מילה תעבור בינינו, ברחש
של בריחה.
אולי זה ייגמר, אולי זה לא היה.
ביני

אני אמות.
אולי תבכו.
אולי שבוע, אולי חודש.
אל תזכירו אותי.
זכרו אותי.

פה הרוח שלי כלואה
בגוף כבד.
היא גדולה מדי בשבילו.
היא חייה מדי בשבילו.
אח"כ היא תשתחרר,
אל תכלאו אותה במקום או בחפץ,
הרוח שלי רוצה לחיות בזכות עצמה,
בזכות הרעיונות,
בזכות המחשבות,
שאשאיר.

אם אדם אחד יראה את מה שהשארתי,
אם הוא ישתנה בגללי,
אם המחשבה שלי

"וירא א-לוהים את האור כי טוב
ויבדל א-לוהים בין האור ובין החושך"

אומרים שפשוט יותר זה גם נכון יותר.
פשוט זה תמיד טוב יותר. פחות
לחקור, לכאוב, להרוס
את עצמך. רק ערב ובוקר
כי טוב.

[פעם אדם היה רק אדם
היום מספרים. וקוד, שיודע הכל
על העבר שלך. פעם כל
הזהב נצץ.

לכן פעם מלחמה הייתה
מלחמה חרב לחרב, לא משחק
מחבואים].

אתה רוצה

ואף-על-פי-כן,
החיים הם משחק ילדים.

I. האדם הוא מגדל קלפים וכשנוגעים
בו הוא נופל.
ונבנה בדמותו,
תמיד קצת אחר.
מתוך

II. היקום שהוא פאזל שאם
מצאת את כל חלקיו,
ראית תמונה גדולה, בהירה ו-
שלמה.
מורכבת מעצמה.

III. והזמן, הוא משחק זיכרון
ואם נפסלת הוא
חוזר לכאוס,
להיגיון.
ואֶל
 
IV. החלום שהוא כמו מציאות
מדומה.
כשאתה

שקט.
שקט.
שקט.

הראש מתרוקן
למחשבות רגועות כשהכל
מתנקז החוצה במילים
כואבות
מכאיבות.

עד שאני
רואֶה רק לבן ובפנים
ובחוץ
הלחץ מתקזז
והרוגע כולו
יושב לי בתוך הראש וממלא
עד שאני
ריק.
ושקט.
ואני

קרא ואפתח לך
עולם בו תוכל להסתכל מתוך המסגרת,
ולראות את פחדיך באורה של אמת.
באורו של עולם.

ועם ערביים ורדת חמה אל הים,
נוכל לשכון לבטח בתהום המשקיפה
אל התמונה הגדולה והמבט האלוהי.

ממרחק כזה אראה
את הפרטים [הפרפרים] הקטנים,
במשק כנפיהם מרעידים התמונה.
להביט בפאזל השלם,
באמונה שלמה.

______________
אמונה שלמה.

אני מחפשת עמוק
ואתה בורח ממני, אתה שוכח
שאני לא לוקחת סיכונים.

תשב לרגע ותקשיב.
אין לי ציפיות גבוהות, אין לי שאיפות.
ואם הראי שלי הוא חבית
ואם הוא אגם או בריכה. אני
רק מנסה לשרוד. אתה
בורח ונשרט.

סדק של כאב
קורע את הבבואה הצלולה שלנו
ובורח באדוות. אתה גדול
ממני, מסתכן ורואה נכון. מתפוגג לגלים, מעגלים.
זוכר? אדוות.

במרחק חצי צעד משם
כשכל-כך קל לעזוב וכל-כך קל
לחזור.
אני מחפשת את הפתח.
קח אותי החוצה.

כבר דמעתי
על החור השחור הזה
ועכשיו אני על הקצה
לא יודעת
אם בורחת או נופלת פנימה.
עזור.

---מראה מוכר וקר לי מדי,
אדם-סיפור, אדם-סיפור,
קהילה של ריחוק וניכור ובידוד
שמועכת אותך
פנימה, אל המחשבות שלך
ולא משאירה מקום לדמעות.

---צלילים מובילים אותי במסלול שחוק
אל הייאוש הבלתי-נמנע.
מתוך קובייה ומסגרת קשה-
זיכרון סמיך של חיוך חד
פעמי.

---הכאב מחריף,
הדמעות מלוחות,
והשוקולד מריר.
בסיפור שלי אין הרבה
מתוק.

את מאמינה במכשפות, אבל לא בפיות,
מסרבת להבין שאיזון חייב להיות.
את כמו ילדה קטנה שחייה באגדות
אבל שלך בתוך מראה ומזמן כבר אבודות.

את חושבת שאני רוע, כמו כולם,
שיש בי גרעין שטן, כי אני אדם.
אמרת: "מלבדך, כל אדם לך זאב".
את פיה עם כנפיים שבורות ואותך אני אוהב.

כשלרגע שוב נדמה לך
שהרוחות שכחו לתמיד.
וכמה שזה קורע אותך
כשאת מגלה שזה רגע יחיד.
ופוכחת עם שחר עיניים
אל עולם שמשחיר וכבול.
עכשיו את יודעת שהשמיים
הם הרבה מעבר לגבול.

מסדרון מכוסה שטיחים מחוספסים
דוקרים קצת חלונות בוכים אתה,
מאחורי איזו דלת ויש לי
רק ניחוש אחד. לפתוח את הדלת
שתשחרר אותי ממך, שתקרב אותי
אליך. אל סודך.
זגוגיות שקופות וקרירות
מעברן אפשר לגעת בלי
להרגיש. בלי להיות.
במרחק כה קטן מעיניך, במרחק
כה גדול מליבך.
האם גם מן הצד השני אפשר
לראות שם אותי?
האם זרים רואים בי יותר?
לו היה החלון מראה
והייתי

היום, פתאום
אני מפחדת כל-כך
מפחדת לאבד הכל,
להישאר לבד
רחוק מכאן.
תבטיח לי היום
שלא תלך, למרות-הכל.
תישאר איתי
לפני שאקפא, אני מפחדת
שאנטש, שאגורש.
הרגשה כזאת רעה,
שעוד לפני הקיץ
משהו יברח ממני.
היא מעקצצת לי בבטן,
חונקת את הגרון.
רק ממחשבות כאלו
על מקום אחר, בלעדיך
נהיה לי קר.
כל-כך קר לי,
כל-כך קר.
תבטיח לי שאתה כאן
ולא

אומרים שפעם היה כאן ים.
 
הוא סער והתרגש.
המדבר הזה כבר לא כזה, נכון?
הוא יותר שלו, שקט, אדיש.
אמרו גם אפאתי.
וזה נכון.
 
אתם זוכרים את הים?
איך הוא געש
הדמעות שלו כאבו כמו דם.
אבל כשהוא מִדבר, הפנים שלו ריקות.
שותקות.
 
אומרים שבחובו של המדבר באר מים חיים.
כן, אבל אתם
לא תמצאו אותה, גם עוד מיליון שנה.
גם אם תחפרו עמוק.
את פיסת

כשהשמש קופחת והצליל נופל עליך כמו שלג
אתה מרגיש את כבשני האש והעשן המִתמר
אתה מרגיש את רגליך היחפות על הקרח במצעדי המוות.
אלו שתי דקות, שהן פחות ממאית השניה להקדיש
לכל לב שפעם ונדם. לכל ילד!
אז אתה עומד שם בעיניים עצומות ורואה
את האמהות המקוננות על בניהן
את אחיך, אביך ובניך המובלים כצאן לטבח
והצעקות, המלקות והדם שזועק-
מה בין שפה לשפה, זרוע לזרוע, אדמה לאדמה?
מה

איך העולם כל-כך יפה,
והאנשים כל-כך מכוערים?

איך הם שוברים כל מה שרואים,
ממלטים אותנו מפניהם.
איך קול המגף אומר הכל.

איך אנחנו חומקים, כמו עכברים
מבעד לסדקים המאירים
שברוע המושלם.

איך אנחנו מתחבאים
במרתפים טחובים, שכובים
על ערימות הקש.

איך אנחנו מסוגלים
לשים נפשנו בכפנו.
להפקיד את חיינו בידי זרים.

איך אנחנו עדיין

הכעס שאוכל את השקט,
שמעיר שדים ישנים. והוא, ששומר
על סודות, במקום על עצמו.
בורח מהאמת כפי שמשתקפת
בנפילות, בטעויות.
הו, כמה טעויות. תמיד אומר
את הדבר הלא-נכון. נותן
לחושך לבוא, לפּחד לשלוט.

אם ואם ואם. הזמן
לא שב אחור. הוא יהיה
חייב ללמוד. חייב
לכפות על עצמו אלם, לעיתים.

הוא נופל מצוקים, כשה.
אכול מבפנים, מצללים. למה נתן
לעצמו ליצור

אני רחוק.
ממגע ומבט. שם.
רחוק מהבל הנשימה.
ממילים. איפה אני?

מחוץ לכאן. בלי
נקודה של חיבור. בלי
לדעת, בלי לדעת,
או לראות לתוכם.

הייתי שם?
הייתי? אני.

בשעות האלה,
אני פחות חי.
אני פחות. אני.
הם שם. הם
אני? פתאום
כל זה שוטף.

הייתי רק אני.
קר לי שם.

להיות שם אבל לא
איתם. לא. להיות.
אני?

"וידעתי גם אני
שמקרה אחד יקרה את כולם"
בראשית היה יופי
ואז היה האדם,
בשניות של בריאה,
בשניים וחמישה צלילים. כבר ידע
האדם לדרוש.
היֹה היו לו כן ולא.
גם כשלא ידע טוב ורע, גם כשלא שמע
הד מעשיו.
גם כשנסוג מאחורי עץ הגן,
לא ידע מה יהיה עליו. כמו שלא יאווה לדעת.
אדם לעולם.

הוא לבש ופשט מוסר.
השיל מעליו זיכרון חטא, כשרצה
לשוב לסורו.

איך תדע שהפכת למבוגר?
ילד, זה פשוט.
כשתתחיל למדוד אנשים במשׂורות,
תדע שהתבגרת. תדע שאתה
הופך לאבא שלך, גדול ועייף.

כשתביט במראה ותראה רק את עצמך,
כשיהיו לך ציפיות ממי שעושה לך טובה.
כשתראה את עצמך באור
ישן, דהוי, רגיל.

כשהעולם כבר לא יהיה חידה,
רק מחסן של בני-אדם.
תדע שהתבגרת. כמו כולם, בסופו של יום
ארוך מאד. גם אם לקח לך זמן,
הנה אתה,

"עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד.
אמר לי: למוות אין דמות אך יש קוטר-
תשעה מילימטר בלבד".
[הכותל, יוסי גמזו]

בצלילים ובמילים
באמונה ובשתיקה.
להבין יותר ממה
שקיים מאחורי הקלעים
לראות את גונם של החושים
והרגעים
החיים.
לראות ולהבין.

בצהוב של שקיעות ואור
שאיבד את הכוח לבקש
ולמצוא.

בציאן של עיניים וחלום
שאינו פה וחומק
מבין הקורות והקור.

במג'נטה שפשט בלחיים
ובשמיים נגה לרגע.
עם שחר מתוך האופל
בא.

ולבן ושחור אינם,
כי

בתשובה לבין לבין.

עמוק ביער
כל הדרכים נפגשות
הן כולן מובילות אותנו היישר
למקומנו הנכון.
ולכן אבן בן יש את התשובה
ומחשבה
ומקום בסדר הגדול.

אפילו שלפעמים זה לא נראה
שמתחת לשכבה העליונה הכל
בעל משמעות.
ואין פחוֹת.

עמוק בתוך התודעה שלנו
וחידת העולם הגדול
כל הדרכים כמו בפאזל
נפגשות.

כשניסיתי לקום מן השכחה
כמו לא חייתי מעולם ולא היה עבר
ולא היה עתיד.
ברגע בו זה חודר
לעומק מהותך - חץ ממרחק.
אתה יודע שכזאת
לא תרגיש
[עוד].
וקובץ נרות
הם לא יותר ממצבת זיכרון לשכחה
[הם דשן לתקומה מגדעי סביונים,
הם טעם].
קובץ נרות
הם יד קטנה להושיט
למי שדוהה
אבל קובץ נרות
אינם [ולא יהיו].
נשמה.

פעם האמנתי בסוף וסיום
היום התפכחתי, התגברתי על התום.
אני יודעת- אין סגירת מעגל
רק מעגל שחוזר על עצמו.
עם עצמו. לעצמו. את עצמו.

מעגל ארוך של חיים
כאב ושברירי תקווה ורגעי אושר.
פעם התקשיתי להבין את זה
אבל אז צעדתי צעד החוצה
מההיגיון והידיעה.
עכשיו אני מאמינה באינסוף.

היא התחתנה. והיא מאושרת. אמנם, הוא לא נעים-מזג כפי שהיה לפני שהשיגרה החלה לחנוק אותם. למעשה הוא ממורמר תמידית. בלי אף סיבה. אבל הם מסתדרים. הם חיים ביחד וזה כל מה שצריך. אין ביניהם כעס או ניכור. שקט של מאתיים חמישים קילו אולי, אבל לא כעס. בכל-זאת, הוא לא יודע.
שנתיים אחרי שהתחתנו היא החלה להרגיש שהם מתרחקים והשקט התחיל להכביד. שיגרה של זוגות נשואים, אמרו לה כולם, זה רגיל וזה בסדר. את לא ילדה קטנה,

שלא ניפול,
אמרת,
יש תהום גדולה פרושה מלמטה,
ונהר אדום-אדום וניחנק.

שלא נבכה,
אמרת,
הטורפים מריחים זאת מרחוק,
הם יצאו מתוכנו ויהרסו אותנו.

שרק נשרוד,
התפללת,
ולא ידעת שאי-אפשר.
החיים הם רכבת מדרדרת עד לסוף.
לא ידעת שכבר הפסדנו במירוץ.

אני אזכור בוקר זהוב
כשלא אהיה פה עוד,
אני אזכור טיפה של טוב
בים שחור, שחור מאד.

אולי אזכור אתכם
כשאתם לא תזכרו אותי
ואהרהר בהבטחתכם
ובלילות שלא הייתם איתי.

ואני אהיה כה רחוקה.
אתם- לא תדעו עוד
כשאזיל דמעה שחוקה
על ימים שחורים מאד.

אני יודעת שעם כל השינויים משהו בי חייב לנוע
משהו חייב להשתפר (להדרדר?)
בלב הקר שלי ההיגיון מול רגש עוד כנוע
אבל גם לי מגיע קצת יותר.

ייקח לי זמן רב כל-כך לשוב אל תמימותי
ואולי כבר הושחתתי בךָ?
תבין בקרוב שהייתי חייבת לתפוס שליטה על נשמתי
כי לא אוכל לשאת עוד את קולך.

ראיתי את עיניך די. הן מהפנטות כל-כך אבל
אסור לי להביט בך יותר.
שנינו יודעים שאי-אפשר

היום אם תבוא לבקרני
אולי אשאירך על הסף
למרות שזה זמן כה רב
לבבי רק אליך נכסף.
היום אם תחפוץ להרסני,
לא אניח לך, אהוב.
לא אתן שבקול של זהב
תרסק את ליבי שוב.
ובגלל שעיניך כה שובות
והחיוך שלך כה מתוק
לא אפתח לך דלת כלל,
אשאירך מנוכר ורחוק.
אבכר כאלו אהבות:
עקרות וחסֵרות לעד
על אותו גלגל מקולל:
אעזב-אתאהב-אתאכזב
בסוף ממילא אהיה לבד.

עידו. זה השם שלי, אני רגיל לגמרי ואני יודע שילדים שמסתבכים בהרפתקאות בעל-כורחם ויוצאים גיבורים קיימים רק בספרים אבל אני עדיין חושב שכדאי לכם לשמוע את הסיפור שלי, כי אפילו שאני רגיל, הוא ממש לא. אני גר במושב קטן בגליל. מה השם שלו? זה לא משנה. אתם בטח לא מכירים. להורים שלי יש משק קטן ואני עובד בו. חולב פרות, מאכיל אותן. עבודות רגילות של נער בן 16, אתם יודעים... אני אעבוד במשק הזה גם אחרי שאתחתן, וכשאבא

אם לא יהיה מחר,
למי זה כבר אכפת
שאשקר?
גלויות מקצה עולם.
להבטיח לך עולם,
שכבר לא תראי,
גם לא תרכבי
עוד על סוס מעץ.
מה שהיה היה
ומה שלא יהיה,
למי זה כבר אכפת?
מי כבר יאהב?
מי יטעם תותים?
זה רק אני ואת
באדום שהיה עולם.
אני אשב איתך היום,
אני אהיה שלך היום.
את לא תדעי,
גם לא אני.
כי לא יהיה מחר.
אם לא יהיה מחר,
למי זה

גם אם רצית לראות בהיר,
אולי השמיים פשוט מכוסי עננים
והשפה עדיין רובצת לפתח
הסובלנות.
אמונה בעולם
של יופי פנימי היא לפעמים
אשליה.
ולפעמים, אין במה להאמין מלבדה.

גם אם אינך פחות אדם,
לפעמים אתה פחות אתה.
לפעמים אתה רואה אבל תמיד אתה
עיוור.
למציאות שלמה רק פיסות
של אמת, של חלום, של זיכרון.
החורבן שדופק על הדלת
כל יום מזכיר לך.

אתה

רְאִיתִיךְ פּוֹסַעָת אֵלָיי
וְרָגְלָיִיךְ אֵינָן צוֹרְבוֹת אֶת חוֹם הַמִדְרֶכֶת.
בְּאֶפֵר עֵינַיִיךְ, עַפָר בְּגָדַיי,
יַדָענוּ כִּי שָׁוְוא אָת הוֹלֶכֶת.

כִּכְנַפָיִים הַיָה לַךְ תוּמֵךְ,
וְאָנִי כְּנָוַוד, גּוֹנֵב חַיִים שֶל אַדָם בַּעָל הֵד.
וְעִם שׁוֹךְ הֶבֶל נְשִׁימָתְךְ,
גִּילִיתִי- עוֹדֵנִי נוֹדֵד.

חַיֵי אַהָבַה וְזוֹהַר
עוֹרֶף פָּנוּ לַבוּר, לַקָטַן

ממקום קצת אחר,
של האחד האַבּסוֹלוּטי
מעבר לכאן, לכאב ולעצמי
אתה רואה
גלגלים
מסתובבים
וקול התופים הולך וגדל. קורא
לך
כי אתה מאמין
בַּנֶצח, בַּסֶדֶר, בַּדֶרֶך,
כי אתה מבין איזה רמז
של יופי נוֹמֶנָלִי.

מעבר למבט פנימה,
לכל ידיעה אֶמפִּירִית רעועה, ולקיום
שלך. אתה יכול
להבין ולהבליג.
לחיות.
להיות.

בלי חרדה, בלי סיום,
בלי

הוא עולה על אוטובוס של לילה,
קו 666,
אקספרס לגיהינום.
בעורקיו אלכוהול טהור מבעבע הלאה
אל לילה חירש
של נוער בלי קול.

הוא יורד מאוטובוס קו ארבע
ליד הכיכר,
חייב משהו לשתות.
הוא לא זוכר שהיו בית ואמא ואבא.
שלא היה קר.
שיכל לישון.

נער,
מאחורי פני ילד
מביט אל העולם דרך
עיניים גדולות,
עמוקות-------

ילד תמים
מאחורי מחשבתו של
הנער הכואב
שבילד הקטן. רואה
את העולם כמו שנברא וכמו
שרק ניתן.

זקן למוד-אמת
בילד
שבנער שבילד,
מאחורי כל השכבות
מכיר את ההיזון המוחלט ומבין
את המילים, הכאב
והכל.
לאליה

האַיִן
והעושר.
אם זה מה שאתה רואה מתוך
המעט. יש לך ברירה.
יש לך תמורה.
אתה בוחר את התשובה.

הטיפה שמשקפת חלום
החלום שיורק לך בפנים.
ואתה חייב לו רק את המעט שנשאר
לך.
להביט.

החוצה. אל תוך השקוף.
פנימה. אל מה שבראת.

לתהילה - על הבנה והקשבה.

I

הם לא רואים אותך. דרכך, כאילו את שקופה. כאילו את לא פה. כאילו את רגועה ואין בך שום רגש. יש בך אחד. לפחות.
את יודעת את זה והם לא. הם חושבים שהם יודעים הכל עלייך. אפילו את לא מאמינה שאת יודעת הכל על עצמך. והם, שמעולם לא טרחו לברר? הם לא יודעים כלום עלייך. כלום. אפילו מאית מתוכך הם לא מכירים. כלום כמעט.
את פשוט לא תספרי להם שיש בתוכך יותר משנראה לעין.

אֲנִי רוֹאָה
אֶת הַיָרֵחַ שְמִסְתָתֵּר
בְּאוֹר הַיוֹם, וְהוּא עֲגֹל (כְּמוֹ גַלְגָל,)
כְּמוֹ הַבֵּיְיגָלֶה בְּאַרְבַּעָה שְׁקָלִים
שְׁהַאִישׁ בְּכּוֹבַע הַגֶרֶב
רַצָה לִקְנוֹת שִׁלְשׁוֹם,
בַּחָנוּת הַיְקַרָה.

"בִּשְׁבִיל הַבָּת שֶׁלִי אֲנִי קוֹנֶה, רַק בִּשְׁבִילָהּ"
אַמָר לַגְבֶרֶת. הַשֶׁם שֶל הַיַלְדָה תְהִילָה.
(הַיָה לָהּ מְעִיל כַּחֹל וְחוּלְצָה
וְרוּדָה

כל תו, צליל, תנועה ותיבה,
כל פריטה חלושה על מיתר
כל נשיפה של חליל שורקני
מזכירים לי את מה שהיה ונגמר.

חתכתי בסכיני את האהבה
וכל אקורד-אכזבה ריסק דמעה
עכשיו השיר דועך לאט ואני
מפסיקה לפרוט ולבכות. מבינה.

אור של בוקר ויללות של רוח
סתיו במלוא עוזו מטפטף על כתפייך
מנמש את פנייך ומחייך
למראה הדמעות, דמעותייך.

חיוך של סרקזם וגם קצת בדידות
מכים על פנייך בדממה קורעת.
היה יום שישבת לבדך
כעת את חשופה כולך
לרוחות מענות של עונות
השנה. וגשמים של יום ביומו.

כשצוק המסתור קופא
השיר הזה נחקק באבן.
אדם-לבד במחסה,
חבוי בקש ותבן.

את חיוכו שולח לך
אל ארצות החום.
לו רק יכל להיות איתך
מעבר לתהום.

החשיכה שלא תלך
שוב בגופו נוקבת.
שביל שנותר לו אל ליבך
הוא שיר חקוק באבן.

ימים ארוכים
השחור הזה בעיניים ובלב, לא עוזב.
בוכה איתי או צוחק עליי
הוא לא מניח לי, לא ניכר בהד קולך.

ואתה רואה.
ואתה שומע.
ובלי להכיר בכך ודאי גם מבין ש-

הוא מסרב לעזוב ולהיות שוב לגמרי
חלק מכולך. אתה בטח מרגיש-
דבק בך משהו ממני. בוא נתחלף.