שוקולד מריר.

לוואי שזו תהיה מציאות.

את נהדרת.

זה לא מה שיעזור.

זה ממש נחמד מכולם לבוא ככה,
זה גם אמור לכלול אותי האמת.
אבל אני חסר תקנה באופטימיות שלי כלפי אחרים,
זה מובנה.

[ואם אני יכול לעזור בכל דבר, ברור לך שאת יכולה לפנות, נכון?]

שני, תאמיני לי שאני יודע על מה שאת מדברת.
אבל הלל הזקן כבר אמר: אם אין אני לי מי לי,
ואת מוכשרת ונבונה, רק צריכה קצת יותר אמונה.

[וזה לא שאני מכיר את הסיפור אבל גם אתה לא,
מה שהופך את הדיבורים האלו לקוניים לגבי
ארגמן עם כל הכוונות הטובות שבטוח יש לך.]

עזרה למישהו מעולם

אין לי משהו נגד הדיבורים שלך אישית,
אל תיקח את זה כך בבקשה.

אתם לא יודעים מה יעזור לי אבל זה בסדר כי גם אני לא.
ובכל זאת- נחמד מצדכם...

אמפטיה של שתיקה כן מועילה לפעמים. בעיקר במצבים שבהם אין צורך במילות עידוד חיצוניות יותר , ושתיקה בעיקר עוזרת לנתינת מקום להקשבה עצמית אמיתית, להבנה עצמית, לגילוי עצמי של החוזק והחוסן והעוצמה והשמחה שבתוכך, בלי שום עזרה חיצונית.

יש מצבים שמילים, טובות ומעודדות באשר יהיו, סתם מעיקות ועושות רע עוד יותר. תמיד ניסיתי לחשוב למה יש הלכה ברורה שלא מנחמים לאדם בשעה שמתו מונח לפניו. בן דוד שלי, ז"ל נפטר בתחילת שנה ממחלה, והרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל באמת מילים באותו זמן. לא מילים של חיזוק ולא מילים של ניחום, ולא אף מילה בעצם. אתה יודע מה עזר לי באותו מצב? דווקא האמפטיה הזאת של השתיקה. זה עזר לי בעיקר, כי הייתי צריכה את הזמן של ההתכנסות בעצמי, של החשיבה העצמאית שלי, של ההתמקדות כרגע במה שכואב לי. ובעיקר של למצוא בעצמי מחדש לבד את השמחה שלי, העוצמה שלי, האמונה שלי. ואחר כך, אחר כך שוב יהיה זמן למילים.

אז אני לא יודעת מה בדיוק עובר על ארגמן, אבל אני כן יודעת, שיש מצבים שבהם דווקא שתיקה בכוחה להעניק הרבה יותר ממילים. אם היא תרגיש צורך במילים, היא לא תהסס לבקש אני מניחה.

שיר, באופן כללי, ובטח השיר שכתבה ארגמן הוא בקשה למלים.

לפי דברי רבי אלעזר בן שמעון לא מנחמים אדם בשעה שמתו מוטל לפניו, אבל ההלכה היא שבשבעה
חובה לנחם אותו מרגע שפתח בדברים.ומרגע שנענע בראשו לאות שהוא מנוחם, או לאחר השלשים, אסור לנחם אותו.

אמר המלך שלמה עליו השלום: דאגה בלב איש תשחנה, ודבר טוב ישמחנה. פירש רש"י: דבר תורה טוב שינחמנו חברו. ודרשו בגמרא: תשחנה - יסיחנה לאחרים.

אדם שכותב את המחשבות והרגשות שבלבו בשיר, מבקש תגובות אמתיות וכנות. כאשר התגובות נדושות או קרות או לא נכתבות מעומק הלב, אזי השתיקה טובה יותר. אולם אין זה מצב תקין. האדם, להבדיל מחיות, נוצר לדבר, ואם אינו יודע לדבר עליו ללמוד איך לדבר.

רבי שמעון בן רבן גמליאל אמר: לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. דרש הרב קוק: לגוף זה טוב, אבל לנשמה טוב לדבר.

אבל אני חושבת, שהיא זאת שצריכה להחליט מתי היא רוצה את המילים ומתי היא לא רוצה את המילים( בדיוק כמו שחובה לנחם אדם רק כשהוא! מראה שהוא רוצה.) ויכול להיות שאתה מפרש את השיר הזה כבקשה של מילים, אבל אולי, היא סתם רצתה לפרוק ועבורה, לקרוא אותה, להבין, לתמוך גם בלי מילים, זה כבר מספיק. לא תמיד כותבים בשביל לקבל תגובות, בשביל לקבל מילים. אני כותבת בשביל לסדר לעצמי את המחשבות, בשביל לברר מה עובר עלי ברובד הפרטי, והכתיבה שלעצמה היא זאת שדווקא עוזרת לי. אז יכול להיות שהניתוח שלך לכך שאם היא כתבה את השיר הנ"ל אז היא צריכה מילים, הוא סה"כ ניתוח סובייקטיבי.

אגב, איפה הרב זצ"ל דרש את זה?

כשאנו כותבים ביננו לבין עצמנו אנחנו גונזים את מה שכתבנו במגירה. כאנו מוציאים שיר לאור, אנו חפצים להיטיב לקוראינו ומשתוקקים לקריאה שתכוון את דרכנו. כתיבה שמשתמשת בזולת רק לצרכים אנוכיים, איננה כתיבה טובה. הכתיבה מתחילה להיות כתיבה טובה רק שהיא יוצאת מד' האמות של ה"אני" והופכת לכתיבה למען השם והכלל.

אם השירים שלה אומרים שוב ושוב את אותו הדבר בעשרות דרכים שונות, זה מלמד אותנו רק דבר אחד: שטרם למדנו להקשיב למה שהיא אומרת.

מידי, כדאי לעשות משהו על מנת להפוך את המר למתוק

כי זה בראש שלנו.

אבל, בכל אופן ה' רוצה שנשתדל במידת האפשר.