פירומאניה (מיוונית פירו - "אש" ומאניה - "שיגעון") היא הפרעה נפשית שסממנה הוא דחף להצית אש ולחולל שריפות. הפירומן אינו עושה זאת על מנת לגרום נזק או לשם רווח כלשהו אלא כדי להפיק הנאה מעצם מעשה ההצתה.
הפרעת הפירומאניה נפוצה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים ומופיעה לראשונה בטווח גיל 6-8.
ההצתה יכולה לסמל מרד נגד המוסכמות ורצון לביטוי עצמי או מחאה שאינם מוצאים דרך אחרת אל התודעה. הדחף הפירומני יכול להופיע כ"התנהגות אימפולסיבית", כזו הגורמת לפעולה מיידית בלתי מתוכננת מראש, או כ"התנהגות כפייתית", שהיא ביטוי לקונפליקט פנימי ממושך הגורם לחולה לבצע פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם המוסכמות, החוק והמוסר המקובלים, ואז ייתכן מעשה הצתה שתוכנן בקפידה ובכובד ראש.
הלוקים בפירומאניה נמנים על חולי הנפש המהווים סכנה לציבור, והם עלולים לגרום נזק בנפש וברכוש, ועל כן לעתים נשלחים לאשפוז כפוי.
(ע"פ ויקיפדיה).
O O O
האור ריצד על שפתיה החתומות והשתקף מעיניה חסרות ההבעה. כל אדם שהיה נתקל במבטה האטום היה מתחלחל אבל היא הייתה לבד, ומוטב היה לה כך. איש לא חיבב אותה והיא לא חיבבה איש. היה לה תחביב אחד שמילא את כל עולמה. ובהחלט היה שם המון מקום ריק למלא. התחביב שלה בהחלט לא היה שגרתי. בעצם הוא היה חולני ומפחיד וגרם לאנשים להתרחק ממנה כמו מאש. בעצם, זה-זה היה התחביב שלה.
היא אהבה אש.
היא אהבה להדליק גפרור אחר גפרור ולשרוף חבילה שלמה עד תום --
היא אהבה לראות את האש שניצתת לפתע.
היא אהבה להסתכל אל תוך הלהבות ולתהות ממה הן עשויות.
היא אהבה להעביר את אצבעה מעל לפיסת-העץ הבוערת ולחוש בחמימות המיוחדת לאש. בחום הזה שלא יכול היה לבקוע משום דבר אחר.
אבל כל האש שבעולם לא יכלה לחמם את ליבה הקר ולהצית את הרגש שכבה בה לפני שנים רבות כל-כך. את הרגש שכבה בה בלילה גורלי אחד. בלילה קר שבו נשרף באש כל עולמה. הלילה שבו עלו באש ביתה, משפחתה וילדותה.
שריפת ענק התחוללה בבית אותו לילה אביבי. איש לא ידע למה היא התחילה. מהמשפחה האוהבת שכללה זוג הורים, שלושה ילדים, כלב ושני אוגרים נותרה רק ניצולה אחת. הקטנה שבילדים. ילדה בת 6 שכל התמימות הנהדרת שהייתה מנת חלקה באותם שנים ספורות של אושר נעלמה כלא-הייתה.
האש שרפה את כל החן והחסד שהיו בילדה המקסימה. היא שרפה והשאירה חלל ענק, שחור וחשוך בליבה של הילדה שהייתה כל-כך נפלאה ועכשיו כל-כך לא. וזה ממש היה החלל שמילאה האש בחייה של היתומה הפירומנית.
O O O
רק באור שמש, אור אמיתי ובהיר, אפשר היה לראות את הצלקות המפחידות שהותירו כוויות ישנות על צידם השמאלי של פניה האדישות של הילדה. הן התגלגלו על הסנטר, הפה, הלחי והאוזן, בולטות פה ושם. קצה של אחת קרֵב לעין עד כדי מרחק נגיעה ומשווה לילדה מראה של רשע מהסרטים. אחת אחרת חוצה את שפתותיה המכווצות.
כולן לבנות וחיוורות, מתכחשות לאפר השחור והמריר שליווה אותן בראשית דרכן.
אבל במקלט החשוך בו שהתה הילדה לא שרר אור שמש. זו הייתה נחלתו הבלעדית של אור הלהבות שסבב אותה כל היום. במקלט הנטוש הזה השתכנה הילדה אחרי שברחה מבית סבה וסבתה. רק כשהייתה בת 13 הצליחה להימלט מן החיים שכללו התחנפות והצגות של מתיקות ביום וגניבת גפרורים ושריפת ניירות בלילות.
ומאז שנתיים היא מתענה במזון מועט, שתייה בדוחק וחלומות על השריפה האדירה שתצית יום אחד. שריפה שתכלה את כל החיים העלובים על פני כדור-הארץ. את האנשים המאושרים- ואת אלו שסובלים. את כל מה שעלול להזכיר לה מעט ממה שהיה פעם, והמון ממה שיש היום.
אבל היום, היא נזכרה בשלב הביניים, בבית שכל-כך ניסה לאמץ אותה אל חיקו, אבל זה פשוט לא היה אפשרי. כי היא הייתה שונה. היא גילתה את זה בערך בגיל 6 וחצי כשמצאה את עצמה צופה בהנאה באש שמתחת למחבת במקום בחביתה מעליה. מאז היא ביקשה מסבא שלה לאכול חביתה כל ערב, אבל גמרה רק חצי מממנה, ואת השאר זרקה. היא הייתה מרותקת לאש הכחולה שעל הכיריים. עד מהרה היא גילתה איך מדליקים גפרור.
ומאז, לא יכלה להפסיק.
אף-פעם לא עלה בדעתה שזה לא כל-כך נורמלי, בעיקר משום שהתייחסו אליה כאל ילדה רגילה לכל-דבר. זה קרה בגלל שלא שמו-לב למה שמתחולל שם פנימה בנפשה העייפה והמשתוללת. בגלל שלא עזרו לה למצוא פורקן אחר למחסור הגדול, לתהום ולרִיק שנפערו בה. בגלל שלא הבינו שגם היא מתה באותו יום. שהיא בסך-הכל מתה מהלכת שמתרפקת על הלהבות בתקווה שיחזירו לה את החיים שנלקחו ממנה כל-כך מזמן.
היא הביטה בערימת הזבל שבפינת המחסן. היו שם כמה רהיטי עץ ישנים ונרקבים שמצאה שם כשהגיעה. עליהם עלו ערימות של עיתונים מצהיבים שהיא אספה, במטרה לעשות יום אחד את מה שרצתה תמיד. להצית אש ממש, אבל ממש, גדולה. מפעם לפעם נהנתה מהבערת כמה פחי-זבל או צמיגים, אבל רק כשהשיגה מעט נפט. זה הניא אותה מלחשוב על הערימה ההולכת וגדלה במחסן שלה.
כשעלה בה החשק להפסיק לחסוך ולשרוף את הערימה המזמינה הזו כבר, הייתה לוקחת פיסת נייר קטנה ורואה איך היא מתכלה והופכת לאפר במהירות. ואז היא הייתה אומרת לעצמה בקול שלא זו השריפה שהיא רוצה. היא רוצה שתימשך ימים בלי הפסקה, שריפה שתותיר אותה מסופקת חודשים, שריפה שתבטיח שדבר לא יישאר ללגלג על חייה האבודים. ששום דבר בעולם לא יצליח לכבות אותה. היא ידעה שלעולם לא תצבור כמויות עתק של חומרי בעירה אבל, הרי, היא למדה על בשרה --
אש קטנה, יכולה לחולל אסון כל-כך גדול.
מה שהיא עוד לא ידעה, אבל השתוקקה לגלות, זה איזה אסון תחולל אש גדולה.
O O O
שוב נגמרו לה הגפרורים. היא המתינה עד ללילה כדי לצאת שוב ממקלטה החנוק אל האוויר הצח, ללכת לפיצוציה בקצה הרחוב ולקנות עוד כמה חבילות בכסף שהרוויחה בדרכים-לא דרכים. היא שמה-לב שהכסף אוזל. מעות ספורות לאוכל המועט והגפרורים הרבים שנזקקה להם - זה היה הדבר היחיד שדרש ממנה מגע עם בני-אדם, אלא שאלו בדר"כ היו רק צל של משהו שהיה פעם בן-אדם. הם היו פושעים מכל הסוגים והמינים ושמחו לנצל את הקבצנית המתבודדת ולשלוח אותה למשימות משפילות או מסוכנות בתשלום מגוחך.
היא ביקשה מן המוכר מספר חבילות גפרורים וחבילה של חטיף מלוח.
"תגידי, ילדה" נישא קולו הגס מעליה, צליל אנושי, שתמיד היה זר לה, כמו כל צליל שהוא לא לחישת האש. "לא עדיף לך כבר לקנות מצית במקום כל הגפרורים האלה כל הזמן?" היא הביטה בו במבט המת ומעורר-האימה שלה ותהתה ברצינות האם גם אדם שעולה באש הוא מחזה מלבב כמו כל בעירה אחרת.
"טוב, ילדונת" המוכר לא נבהל "איך שבא לך..." הוא נקב במחיר והיא שילמה אותו במלואו.
פעם היא קנתה מצית אך אחרי יום זרקה אותו לפח. היא הדליקה אש כל-כך הרבה פעמים ביום שהאגודל שאחז בגלגל כבר כאב לה ובכל-מקרה - זה לא אותו-דבר אם לא נשאר לה ביד בדל גפרור שחור ומפוחם שמבטיח את חלומה- לשרוף עד שדבר לא יישאר.
בצעד מהיר פסעה שוב לבניין הישן, כדי לחזור לעולמה הבודד, שבו אין יום ואין ליל, אין אור ואין חושך, אין חום ואין קור, אין חיות ואין מוות, רק אש. עולם שהוא בין חיים רגילים ושגרתיים לבין תהום ריקה וחסרת-רגש. עולם שבו כל מה שאתה צריך הוא ערימות של גפרורים ואוכל רווי כימיקלים בטעם מזויף.
עולם שבו האש מפתחת אישיות משל עצמה, שבו הלהבות לומדות לדבר. העולם הזה, שבו יש רק דבר אחד שמסוגל לעורר צל-צילו של רגש בלב כבוי וקר- לחישה רצופה ונמוכה של האש המזדחלת על המרצפות המטונפות.
O O O
"בחיי, מה זה?!" צעק אדם מעל ליתומה החיוורת, הרזה, המצולקת, המצונפת בתוך עצמה מתחת לערימה של עיתונים. "בן-אדם! זאת ילדה!" צעק עוד אדם מעל לחולת-הנפש המפחידה אך הצעירה, המלוכלכת, הלבושה סמרטוטים שישנה בתוך עצמה. פנסים רבים דלקו במחסן שלה, באור מלאכותי ומחליא.
"היא בחיים?" תהה מישהו.
"'סתכלו כמה עיתונים!!" השתנק מישהו אחר.
"וכמה גפרורים!!" קרא קול שלישי.
"טוב, מישהו מעיז לקחת מפה ת'גופה הזאתי?" גמגם אחד "מה אתם רוצים ממני?" היא שאלה בקול צרוד מעשן ומצמצה מול האור הבהיר והצהוב. "אנחנו הורסים ת'בניין הזה" אמר האחד שרכן מעליה ונרגש מהעובדה שיצטרך לסחוב ילדה חסרת-בית, מפוחמת ומעוררת-אימה ולא גופה "השאלה הבאמת טובה היא מה את עושה כאן?!" היא שתקה.
הם גררו אותה מהעולם שלה וממצבורי הקרשים, הנייר והגפרורים. הם גררו אותה מהקבר שלה, מגן-העדן לילדות קטנות, יתומות ופירומניות -- שבשבילה היה רק עולם אחר, עולם נפרד, עולם משלה, שבעצם הוא לא גן-עדן, אבל גם לא גיהינום, ובטח שלא החיים.
העולם שביום הגעיל אותה וכך גם תחנת המשטרה. היא לא ראתה אור יום שנים והדבר ניכר בפניה. כשם שעולמם דחה אותה כך היא דחתה את השוטרים. הם נבהלו למראה רוח הרפאים הזו, הזומבי והזדעזעו למשמע התיאור של הכבאים, שגרמו למקלט להישמע גרוע פי אלפים מכפי שבאמת היה, בשבילה.
הכל היה משונה לה, ולא רגיל, אך היא לא מחתה ולא השמיעה מילה. כי ממילא, היא הייתה מתה. ובחום והאור שהפיצה השמש (שבשבילה, היו לגמרי לא טבעיים) היא מתה עוד יותר, מתה, כאילו לא חיה מעולם.
כאילו הילדה בת ה-6, הילדה המתוקה והנאיבית הזו לא הייתה קיימת, לא שיחקה בגינה של בית גדול עם שני אחיה הגדולים, כלב ואוגרת בהריון. אבל שם בפנים, היו שאריות, היה אפר מפוזר בליבה הבוער, שזכר את הילדה הזו, ויום אחד, אולי, בעזרת טיפול פסיכיאטרי מסיבי ומתמשך, היא תחזור לבית של המשפחה שנותרה לה, תשחק בגינה, תישן בלילות במיטה גדולה וחמה ותבקש מסבא חביתה, אבל אך ורק בשביל החביתה.
אולי יבוא היום, ומקום המקלט שיחמם מעט את ליבה, יהיה אהבה, במקום אש.
O O O
הלוקים בפירומאניה נמנים על חולי הנפש המהווים סכנה לציבור, והם עלולים לגרום נזק בנפש וברכוש, ועל כן לעתים נשלחים לאשפוז כפוי.
הטיפול בפירומאניה מנסה להתחקות אחרי הרגשות המודחקים ולהבין את מקורם. ככל הנראה אין יסוד תורשתי להפרעה נפשית זו.
בשנים האחרונות בוצעו מחקרים המוכיחים כי הפירומניה קשורה בהפרעה באזור במוח הקשור בדחפים ובהתמכרויות. איתור מדויק של אזור ההפרעה במוחו של החולה עשוי לסייע במציאת טיפול ספציפי המתאים לו.
(ע"פ ויקיפדיה).
תגובות
הסיפור הזה
מן הטובים שקראתי בזמן האחרון
ואני בכללי סולד מסיפורת
אבל שלך בין היוצאי דופן
בפרוש
על כל המשתמע
תודה לך
מכל המחמאות המיותרות שנחתו עליי באתר הזה [והיו כ"כ הרבה.......] זו אחת המיוחדות.
תודה לך. תודה עד אינסוף...
ולגבי הסומק... טוב, אם במקרה תראו בחומש נערה אדומה מכף-רגל ועד ראש... תגידו שלום, אני מתה לפגוש אתכם.
ממש יפה! אפילו קצת מפחיד
אש אש מדורה!!
בעזרתו יתברך
את, היוצרת המוכשרת,
גיבורת הסיפור מעוררת הרחמים והאהבה, למרות הסלידה ממנה,
והמציאות שנחתה עלינו משמים[וממך], שכה קשה וכואבת.
נגעת עמוק.
תודה לך.
מה מביא אותי לכתוב על זה? מחלת-נפש כנראה. סתם, יש לי משהו עם מסוממים, מכורים, הומלסים וילדים שברחו מהבית. מין קטע כזה, שאני חייבת לכתוב עליהם. אולי זה מקנאה.
הקשר לעיתונים? חומר דליק במיוחד. טוב בשביל להתחיל שריפות, אם אתה ילדה בת 13 שאין לה תמיד נפט בהישג יד.
הפיצוציה? נו, מה לעשות, זה לא שבאמת אפשר לחיות במנותק מהעולם...
בס"ד.
בהחלט ראוי להמלצה.
כל מה שהיה להגיד אמרו לפני...
שכוייח שני!
את כותבת מעולה.
סיפור ממש יפה,
ואת בהחלט כותבת מוכשרת,
אחד הטובים שקראתי באתר!
יומטוב!
אייר.
מדהים כמה שזה טוב.
את כל כך מוכשרת
בעיקר הגהה בעצם. והוספתי אפילוג.
דבר אחרון, יצחק: אני לא מביאה פה את האש כדימוי לאהבה וזה בדיוק מה שניסיתי לחדש בסיפור. האש כתחליף לאהבה.
ממש הכנסת אותי לשם.
אזה לא היה הסוף שלו ציפיתי, אבל זה סוף יפה [כבר כמעט רציתי גם, שתבעיר את העולם...חח].
*די הפריע לי ה- כ"כ בהתחלה, גם השתמשת בזה יותר מדי, וגם למה לא לפתוח את הראשי תיבות?
אבל זה די קשה.
ושוב תודה לכולם...
אם לא היית מצליחה לסחוף אותי בשורות הראשונות החוסר סדר היה גורם לי לנטוש את הסיפור הזה, דבר שאין הדעת סובלת!!! [שוב מחמאה אם לא שמת לב :-P]
בעזרתו יתברך
אני חושבת שאתם ממש מפספסים האחת את השני.
נכון, העורך הראשי כאן, בכבודו ובעצמו, סידר לך את הסיפור המהמם הזה.
הוא עבר עליו שוב ושוב[ושוב?],
אבל אני חושבת שהיוצרת המוכשרת עברה על הסיפור לאחרונה, אחרי'יך, וסדרה בעצמה.
ואולי אני טועה.
בכל אופן, איך מקובל לסדר שורות בסיפור קצר? כי אני הי'יתי עושה את זה אחרת משניכם.
אז בגלל זה זה נראה לי מבולגן. כי אתה סידרת...
בכל-מקרה, איך אתה אוהב את זה? כי השורות היו ממש קטועות באמצע כששיפצתי את זה...
בס"ד
הכל מעולה!
באמת מעולה!
אני חושבת שהצגת את הסיפור בצורה ראויה ומדהימה
ישר כטחך
אראל
ס"ד
אהבתי שלקחת בת לתפקיד הפירומניוּת (כ"כ ניגודי...).
הסיפור באמת יפה כמו שכל קודמיי אמרו אבל אני חייבת לציין שאי אפשר להתעלם מהדימיון
לסיפור הקצר "שברירים" של דבורה בארון.
שברירים גם עוסק בחייה של ילדה קטנה ונטושה שהיה חסר לה הרבה אהבה והמוטיב של האור והחום הוא מאוד מרכזי כמו האש בסיפור שלך... אני חושבת שזה יפה מאוד שהצלחת לרגש אותי כמו בשברירים תמשיכי כך!
זמן, או כוח, לקרוא את כל התגובות האחרות אז אני פשוט אגיב בתקווה שאני לא חוזרת על דברים שאמרו כבר אחרים.
היו מכה דברים עיקריים שהפריעו לי בסיפור:
1.ההקדמה. לדעתי ההקדמה על המחלה למגרי מיותרת. מספיק שהיית כותבת את המחלה בתור כותרת לסיפור ואז היה תפקידינו ללכת לחפש את הרקע לסיפור. בעצם, כשאת נותת לנו את ההקדמה הזאת, את מסגירה את כל הסיפור, באופן שנותן לסיפור של גוון מעט צפוי.
2. בהמשך לסעיף הקודם, על ההתחלה הסגרת שהיא חולה במחלה, לא נתת לנו להבין את זה לאט ובהדרגתיות אלא הנחתת את זה עלינו. זה לגיטימי בעיקרון כסיפור-קצר, אבל לדעתי זה מאוד לא הולם את הסיפור. אין לך פה הרבה עלילה. כלומר, את מסגירה את כל העלילה כבר עם ההקדמה על המחלה וכבר בשורות הראשונות של הסיפור, מה שעושה את ההמך לנגרר.
3. בקשר לכתיהב עצמה. ממש הפריע לי בפיסקה הראשונה שחזרת כ"כ הרבה פעמים על הצמד: "היא אהבה". לדעתי, היה הרבה יותר יפה אם היית מגוונת ב"היא רותקה", "היא נמשכה" וכו'.
4.לא הצלחתי בכלל להזדהות עם הילדונת. העמסת עלינו פרטים קטנים של איך ומה וכמה קרה כל הקטע של המחלה הנפשית הזאת, אבל לא הסברת לעומק את התחושה, את ההרגשה, את התאווה האדירה, התשוקה העוצמתית לאש. לדעתי זה היה יכול להיות הרבה יותר עוצמתי, אם היית מסבירה לנו מה היא מוצאת באש, מה יש אש הזאת שכ"כ מושך אותה.
5. הרגשתי לכל אורך הסיפור שכתבת אותו מנק' מאוד חיצונית. כאילו אפילו את, מי שכתבה את הסיפור לא מזדהה כ"כ עם הילדה המוזרה והמיסכנה הזאת. ככה שהתוצאה שמתקבלת זה סיפור כמעט נטול רגש, כזה שקשה להזדהות איתוץ
6. הפיסקאות. הפריע לי בהם כמה דברים.
א. החיבור ביניהם ממש יכול להנות מעיבוד ועריכה. ב. לדעתי ההפסקות של ה3 עיגולים מאוד מיותרות. יכולת לשלב לנו את זה כקטע שלם בלי הפסקות שקוטעות לנו את הרצף.
7. משהו לא הסתדר לי בעלילה הכללית. נכון שהאלה שהיו צריכים להרו סאת הבניין מצאו אותה? אז היא אמורה שלא לראות אור יום כבר שנים, אבל אז איך היא קנתה גפרוירם\מציתים? בלי לצאת החוצה?
8. הסוף מאכזב. לא יודעת למה, אבל חיכיתי לאיזה 'בום' והוא פשוטו לא הגיע..
בכל מקרה, תודה על הסיפור- קצת פרוזה איכותית לא מזיקה לאתר הזה. ומצטערת על הביקורת הקטלנית, אבל באמת השקעתי בכתיבתה אז נא לעיין--
יומוטב.
1. גם אם יוצאים מנק' הנחה שלקוראים אין מושג מהמחלה, מותר להם קצת להתאמץ לברר, לא?
3. והקשר לכאן---?
8. ננסח את זה אחרת- סוף 'מפוצץ' יותר יכול היה להועיל, לי הוא היה חסר.
כל הכבוד על הפתיחה המסקרנת!
קראתי את ההתחלה והייתי חייבת להמשיך לקרוא...
הפריע לי משהו אחד: המעבר מהפיסקה שבה הילדה קונה גפרורים לפיסקה שבה מוצאים אותה חד מדי לדעתי.
שבת שלום לכולם
נראה שהתאמצת והשקעת הרבה בשביל לפורר את הסיפור שלי לחתיכות, נכון?
אז אני אשקיע גם, קצת.
1. מוזר. דווקא בביכורים קיבלתי הרבה פירגון על הפרולוג והאפילוג...
2. בסיפורים צריך לצפת לבלתי-צפוי ואם דיברתי על המחלה זה לא אומר שהדמות הראשונה שמופיעה תחלה בה. ובכלל, כל מי שיודע רק מה מסמל המושג פירומניה יבין כבר בשורה החמישית כך שזה לא משנה [שורה חמישית נחשבת ממש ממש התחלת הסיפור].
3. אנאפורה הוא מושג הלקוח משירה אבל מתאים גם כאן. לעניות דעתי מציאת שלושים מילים מקבילות לאהבה נחשב מריחה והתלהבות ומותר גם לדבר בשפה פשוטה ומובנת, במיוחד ש'רותקה' לא מתאים כי אני רוצה לדבר על העובדה שהאש היא באופן הפשוט והמילולי ביותר תחליף לאהבה ולכן אין צורך להתפלפל עם מילים גבוהות ולא שייכות כדי לתאר תחושה אחת פשוטה מאד.
4+5. אף-פעם לא הייתי פירומנית ולכן יש גבול לאופן שבו אני יכולה לתאר את מה שעובר על בנאדם כזה. לדעתי הצלחתי להתחבר במידת האפשר לרגשות שונים לגמרי משלנו. אם הייתי כותבת את הסיפור מנקודת המבט של הילדה לא הייתי יכולה לחשוף בפניכם את האמיתות הכואבות על מה שבאמת קורה שם ולכן השתמשתי בנק' מבט אובייקטיבית יותר.
6. א. יש לך הצעות או דוגמאות? לא ברור לי מה את מנסה להגיד פה. ב. סיפור שזורק את כל המידע ישר ובגוש אחד הוא מעיק מאד, לדעתי. צריך אתנחתות כדי לחשוב על הדברים וקצת להפריד בין הנושאים. כשהפיסקה החדשה לא מתקשרת ישירות לקודמת משהו ברור יותר מאנטר צריך להפריד ביניהן.
7. אם היית קוראת כמו שצריך לפני שאת מגיבה ברצינות היית רואה שכמו שאמר יצחק, היא יצאה בלילה. פיצוציות מהסוג הזה עובדות 24/7.
8. אם הסיפור היה סיפור הרפתקאות ואקשן הסוף היה בום. אם הסיפור הוא סיפור של רגשות גם הסוף יהיה עדין ורגשני. איזה בום כבר יכול לסגור סיפור כזה, יש לך רעיון?
מעניין שאם כל ההערות זה עדיין נראה לך פרוזה איכותית...
אבל תודה רבה.
לא התכוונתי לבאס אותך, וזה באמת ניראה לי סיפור איכותי רק הערתי על מה שהפריע לי.
אני אגיב יותר ברצינות אח"כ על התגובות לההערות שלי.
ובקשר ל7 את ממש צודקת.. כניראה פספסתי שם מישפט איפה שהוא- אני מתנצלת.
1. כן, ראיתי. ובכל זאת, אני לא אהבתי את ההקדמה שלדעתי הייתה סתם מיותרת. מספיק שהיית כותבת את שם המחלה ככותרת וזה היה צריך להספיק.
2. לא. אחותי, יש לך בעיה בהבנה הבסיסית של העסק. אנחנו, היוצרים, צריכים לעצב לקוראים שלנו מסלול מסויים בו אנו רוצים שהם יעברו. יש יצירות שדורשות רמה גבוהה של מיומנות כדי לצעוד נכון ב'מסלול', ויש יצירות שקל יותר לא ללכת בהן לאיבוד. אבל, בכל היצירות, זהו כישלון של היוצר אם הוא לא מצליח להוביל אצ הקוראים במסלול שהוא עיצב להם. "בסיפורים צריך לצפות לבלתי צפוי", אז לא. אנחנו קוראים את הסיפור בתמימות, בעיינים עצומות, את זאת שמובילה אותנו.
3. אז זהו. זאת לא 'תחושה אחת מאוד פשוטה' אלא תחושה מורכבת מאוד. מי מאיתנו אי פעם הרגיש משיכה כ"כ חזקה לאש? בערך אפאחד. את נדרשת לתאר מאפס תחושה נדירה, זה אכן תירוץ טוב להשתמש בהמון ביטויים, מילים, ואותיות שונים.
4+5. זה לא מה שאמרתי. אני מסכימה איתך שזה טוב שזה לא מהנק' מבט של הילדה. יכולת לא לשנות את הק' מבט אבל לנסות לגרום לכל העסק להישמע יותר..אנושי, כך שנוכל להתחבר. ועל זה בדיוק הערתי. אותי, למשל, לא הצלחת להתחבר אל הילדה המעט <?> הזויה הזאת.
6. א. דוג'? למשל ש3 מתוך 11 הפיסקאות מתחילות במילה 'אבל'. ב. זאת בדיוק האומנות של היוצר. לדעת לא להפריד בין הפיסקאות אבל בכל זאת לשלב את הכל באופן מושלם.
דוג' לסיפור מוצלח ששילב בלי הפסקות-
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=38887
דוג' לסיפור מוצלח שכן ישתמש בהפסקות, לדעתי באופן חכם מאוד-
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=39244
8. כשקראתי עבר לי משהו בראש. אני לא מצליחה להיזכר עכשיו, אבל כשאני אזכר אני אחזור.
יומטוב.
1. זה כבר עניין של דעה. לדעתי, זו כותרת גרועה לסיפור.
2. נניח שטעיתי ב"הבנה של העסק" [אפילו שלדעתי סיפור טוב דורש ממך להרחיב מחשבה מעבר למה שהסופר נותן לך על מגש של כסף]. אז נחזור להנחה שטעיתי- לאן הסיפור מוביל לדעתך, אם לא ישירות להבחנה שהילדה לוקה בפירומאניה?
3. לאש לא, אבל רובנו הרגשנו אהבה ו/או משיכה, לא? זה לא דבר נדיר כ"כ ויש רק מילה אחת שמתארת את זה בדיוק. לפי דעתי המאמץ להכביר מילים ולהגיד אותו דבר בכ"כ הרבה דרכים סתם לוקח את הקורא סחור-סחור במקום לספר לו את האמת על התחושה שהוא בטח מכיר וזה כבר מוביל אותי ל-
4+5. אם אתה מדבר בשפה שהקוראים מבינים אתה יכול לתת להם להתחבר יותר. אולי שפת-האם שלך היא "אבשלום-קור"ית אבל רובנו מבינים את השפה הפשוטה ביותר, שפת האהבה. אני לא יודעת למה לא הצלחת להתחבר אל הילדה, יכול להיות שזו כבר בעיה שלך ולא שלי, כי לא העירו לי על זה לפני-כן אבל יש לי הרגשה שזו הגישה שלך. אם באת בהרגשה שזו ילדה "הזויה" וכדו' לא מפליא שלא הצלחת להתחבר אליה.
6. א. אני מעדיפה להתחבר להרגשה ולתוכן מאשר להקפיד על דקדוק ואני מודה- זה ממש לא מפריעה לי ואני לא נותנת לזה לקטוע ולהפריע לזרם של הכתיבה שלי. לעניות דעתי זו לא בושה שאני נאמנה להרגשה האומנותית שלי יותר מאשר למורה ללשון.
ב. הראשון בכלל לא נראה לי כמו סיפור קצר אלא מכתב ובמכתב לא נהוג לשלב דברים כאלה. היוצרת סיווגה את זה כמונולוג ששם זה בכלל לא שייך, אז עליו אין מה לדבר. אין לי כ"כ זמן לקרוא את השני אבל נראה שההפרדה היא בין תקופות ודברים שקרו בעבר שזה נדרש לעשות שם הפרדה ואין לזה קשר אליי. זה לא שיש חוק נגד ההפרדות האלה אם אתה לא נע בחלל ובזמן... השימוש הבררני הזה בשיטת ההפרדה הזו הוא טעמך בלבד.
ערב טוב לך.
3. אז זה כבר עניין של טעם. לדעתי המילה 'אהבה' לא תיארה את "זה בדיוק", אם היית מוסיפה יותר תיאורים, יכול ליהיות שזה היה יותר ברור. כמו שאמרתי- אני לא התחברתי לילדה דרך הסיפור הזה <שזה בעצם דרכך>.
4+5. מי שמדבר פה בדיבורים גבוהים זאת את. "שפת אהבה"? תעשי לי טובה. אני לא באתי עם שום דעות מוקדמות על המחלה האזת, ואין לי שום דבר נגד הילדה הזאת. תיראי, התפקיד שלך זה לחבר אותנו לסיפור לא שלנו להתחבר. אני אומרת לך שבמקרה שלי- נכשלת. אני מנסה להסביר לך למה לדעתי נכשלת, מה שלרוב האנשים אין סבלנות וכוח לעשות.
6. א. אני מאמינה שכשעוברים על הסיפור אח"כ, אחרי 'שזורמים עם הכתיבה', מותר לעבור ולתקן מילה פה מילה שם, לשנות. אז שאני אבין, לפי ה"הרגשה האומנותית שלך", זה מוסיף שיהיו 3 'אבל' בשורה? ב. בקשר למונולוג את צודקת, ברח לי שזה מונולוג. לי זה קטע את הרצף, לא עשיתי סקר שווקים בנושא- אבל ניראלי שאני לא היחידה.
מותר לפעמים גם לקבל ביקורות. ליפעמים.
רק עכשיו גיליתי את פסיפס ומהר מאוד התלהבתי.