יצירות של ארגמן

מחנות על מחנות על מחנות,
אהלים על גבי אהלים,
דרגשים מלאים
בחיילים עצומי-עיניים,
עצובי-עיניים.

רק לשכוח את הבית,
רק לשנוא את נערתם מייחלים כולם,
לצאת לקרב בלא דבר
לחזור אליו.
לצאת עם כל הגוף
ולא להשאיר את ליבם מאחור.

רק עלם צעיר מאד
ויפה-עיניים, רק הוא מכל הבחורים
מסוגל לקחת את ליבו איתו אל הקבר
לא נותר מי שישמרנו בשבילו
כי הוא

הילדה שלי הזאת הייתה סוכר
טעם מתוק שלעולם לא נגמר.
הילדה שלי, הקטנה, הקדושה
אני רק ניסיתי לחשל את נפשה.

היא הייתה עדינה ושברירית מדי
הרגשתי שהיא מתפוררת בידיי.
אז את ילדת הסוכר, חלומי האחד
שלחתי לגשם, בלי מטריה, לבד.

היא הביטה מטה בפתאומיות, מבטה נתקל בנעליה הכהות, הישנות, מוכתמות בירוק עוד מהיום ההוא לפני שנתיים בו צבעה את החדר ואז שב אל הבנות המצחקקות היושבות על שולחן עץ רעוע בקדמת הכיתה. לרגע רצתה שהשולחן יתרסק והג'ינג'ית הגבוהה שיושבת עליו ברגליים מתנדנדות מטה תתרסק פנימה ותרגיש כאבים עזים וחודרים... דווקא בעצם הזנב. דווקא שם, בקצה הגב, במקום כזה שהכאב מכווץ את כולך. היא הכירה את זה טוב. היא הכירה הרבה סוגים

כשהרוח נושבת בשערי
לילות שחורים היא שבה ושרה,
אני מביטה
בכל מה שקצת מזכיר
ואתה שם.

ובחלום שלי
אין עוד דבר מלבדך,
ערב קיץ ודשא.
עונג
מתוק לכמה רגעים.

הרוח מתנגשת בפניי
החלום נשבר בעול הסתיו.
ואם עכשיו
אצליח ללכת
לגמרי
זה ייתם.
בזה אני חייבת להאמין וזו...
זו משמעותה של תקווה.

מנגינה מלאכותית-
אוטו-גלידה בסיבוב אחרון להיום
ושמש אדומה
נופלת על הרמקולים שבגג.

לילה של ישיבה מאובנת
על גדר, חומה של אבן
אל הלב התגנבה.
כוכב נצנץ בעיניךָ
ורחובות העיר צחקו
איתך.

עם שחר
רחוב שומם,
מדרכה מזרימה חוֹם בכנות.
הלכת.
עכשיו זו רק אני
ואוטו-זבל
המשכים לחזות בשמש העמומה.

טעויות
שהפכו ללחם חוקי.
שאיפות
שתומכות בי לבל אקרוס,
לבל אזיל דמעה.

במאבק הישרדות נצחי
אין להראות חולשה.
רגשות
עוצרים, שלא יִפָּתחו
אל זר, אל אויב.

אמון
שהוא טעות, שגיאה של הבנה.
חוק,
שאינו עוד, שנשימה אחרונהספג כשחייכתי.

מור וינברג – מאז ומעולם נערה ממוצעת לכל הדעות – לא יכלה לשאת עוד את החודשים האחרונים שכל התהפוכות שעברו עליה בהם הגיעו לשיאן באותה סטירת-לחי מצלצלת שהעניקה לה אימה, בלי שום חרטה ומחשבה לאחור.
מור נשכה את שפתותיה בזעם, מנסה לעצור את הדמעות. היא מעולם לא הייתה כה רגישה, מעולם לא הייתה בוכה בתדירות כזו, עיניה מוצפות דמעות עם כל רמז לאלימות או כעס כלפיה.

"ושלא תעיזי להתחצף יותר, ילדה" התרתה

גלים בחול, חמים, עוטפים
נפש חבולה בזהב נצחי
הם כאפר, מעשה כשפים
גם הם דמעת ספיר בוכים.

עוף החול נוצץ באודם
על חוף מוזהב בונה לו קן
תיכף אפר, אך מקודם
פציעות בבכי-ספיר תיקן.

דמע הוא חול על שבר
זהב וארגמן צפה לבעירה
שתהפוך אותו לאפר
נוצץ, כספיר בשמש קרה.

מתוך ביצה בחול החם
יבקע גוזל זהוב-עתיד
יעוף מאפר-שפת-הים
דמעת ספיר יזכור

נסה אותי.
אני בכל-זאת כאן, אתה יודע.
לפני שתטבע בחורף
הדרום-אמריקני שלך, בוא
לומר לי שלום.
 
אמרת: אני נוסע,
אולי לתמיד, ובי לא הבטת אפילו.
אם יש לך שנייה בשבילי
לפני שתתחיל עונת המונסונים שוב
הרחק מאיתנו
בוא להיפרד
על קרקע יבשה.
 
אונייה גדולה בשם "גורל" תשא אותך
הרחק ממני- להרים.
שם תגלה שלא הייתי מעולם.
נסה.
אולי תראה.
שגם

שׁוֹשָׁן לָבָן
לְשָׁנָה חָדָשָׁה מֵרִים רֹאשׁ
בִּלְחִישׁוֹת אַהֲבָה.

וַאֲנִי נְקִיָּה,
מִיטַהֵרֶת לִכְבוֹדְךָ, לְשָׁנָה
רְווּיַת תְּשׁוּבוֹת
כְּרִמּוֹן.

אתה לא שומע.
אלו ההדים שמשתוללים בראשי החלול,
מלאים בך,
כשאתה צוחק מעבר לחלוני.

אתה לא רואה.
אלו הצללים שחוטפים את ליבי הכואב,
כמהים לך,
כשאתה משפיל מבט מולי.

אתה לא מרגיש.
זה החום שזורם בגופי הרפוי, המשוחרר,
קורא לך,
כשאתה סנטימטרים ממני.

אם תתקרב,
עוד קצת,
תרים מבט ותפתח את החלון-
אתה תראה שאולי אני
לא מה שחשבת.
ואני-
סוף-סוף
אראה

תן יד
וקח אוויר
להבין מה מקומך
ומה מקומי.

החזק מעמד
הרוח איתי.
היא פונה נגדך
כי נטשת אותי ואני
עכשיו
לבד.

הישאר שם
הרחק ממני.
אל תכאיב לי שוב.
הירח שלך.
אז
עזוב אותי.

קח את הספסל, לי הדשא.
שמור את החוף
לי היער וההר.
ולֵך.

הסכמי חלוקת רכוש.
של פרידה.
שמרת את ליבי.
אבל
גם את שלך.
הענק

הדם
מטשטש את ראייתי
ניגר על לחיי, צלול
כדמעות
שלקח את מקומן.

וטעמו בין
השפתיים האדומות
כשקר טרי
והחמצה של הזדמנות
שלא תשוב.

הוא נוקב את ליבי ומטפטף
טיפה
אחר
טיפה
אל כוס יין אדום.

ויד מבויישת, מגושמת
ומבוהלת
רצה על השולחן.
מפילה גביע בדולח-
מפחדת לגעת. והרסיסים השקופים
מתפזרים בתוך נשמתי האפלה
ועל

שוב אותו קול והבזק
טורקיז מוכר
וברור.
זה הוא.

כשכבר כמעט התייאשתי
מלראות אותו
שוב. הוא מופיע
ורומז
בלי לדעת.

ואני מעיזה לשלוח
מבט חטוף לאחור
אך שוב
לא מוצאת אותו.
זה לא משנה בכלל כי
אני יודעת
שהיה שם
בקולו
וחולצת טורקיז של שנינו.

והיה ממש לידי
ממש בתוך ליבי
ממש
נוגע.
גם אם לא ידע.

-----

רק אהבתו התמימה, הכנה
תגאל אותי
מסמטאות החושך הקרות.
זו תקווה יחידה, אחרונה,
שיביא אותי
אל עולם בו ידעתי פשרות.

היופי בעיניו: השחור, המושלם,
אותי שומע,
בין האפר, השאול, השכול והעוני
כי רק הוא -- רק הוא מכולם
לבדו יודע
מה פירוש הדבר להיות כמוני.

כי גם הוא בעצמו פעם ניצַל,
בעור שיניו
מן אש התופת בפאתי הדרום.
לכן רק הוא, יום אחד יוכל

לא, העיניים לא נחתכו, אני פשוט לא יודעת לעשות אותם ביחס נכון לאף, אז אני לא מציירת את כל הפרצוף.
הצורה של הפה הזכירה לי מישהו שמתלבט אם לעשות משהו ולכן קראתי לזה ככה.

פירומאניה (מיוונית פירו - "אש" ומאניה - "שיגעון") היא הפרעה נפשית שסממנה הוא דחף להצית אש ולחולל שריפות. הפירומן אינו עושה זאת על מנת לגרום נזק או לשם רווח כלשהו אלא כדי להפיק הנאה מעצם מעשה ההצתה.
הפרעת הפירומאניה נפוצה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים ומופיעה לראשונה בטווח גיל 6-8.
ההצתה יכולה לסמל מרד נגד המוסכמות ורצון לביטוי עצמי או מחאה שאינם מוצאים דרך אחרת אל התודעה. הדחף הפירומני יכול

בקבוק של סוד שברתי,
קצף ושברים ירוקים.
מבעד לסדקים חמקתי,
רצתי למרחקים.
כל עווני נשפך,
אדום מדם ויין.
עתה אחלוק איתךְ
את הסוד שבעיניים.
 
וכך -- מפל-פתאום,
גם אני סודות שופכת.
השקיני-נא היום
בחרב מתהפכת.

בקש ממני,
שלוש משאלות,
שאל אותי,
שלוש שאלות.
 
דבר איתי,
שלוש מילים,
שמע אותי,
שלושה צלילים.
 
היה איתי,
שלוש שניות, לבד.
ראה אותי,
מבט אחד.
אחד.

קנאה, אכזבה, עד ארבע בבוקר,
רגשות קטנים שעליהם-
עוד אשלם ביוקר,
בלעדיהם.
 
כעס, אהבה, מי יותר גרוע?
שניהם עוד יהרסו הכל.
חיכיתי כל השבוע,
בלי לשאול.
 
שנאה, געגוע, ובסוף התאכזבתי,
כל הציפייה הזו -- לשווא.
בסוף סיפור קיבלתי.
שכאב.

ונגלה לכם בסוד שזו בכלל אוהדת... הקבוצה היא הניו-יורק מטס [בייסבול] והרקע מטושטש עד כמה שהמופרע הצליח לטשטש [תודה, נועם!].
צולם במצלמה דיגיטלית רגילה לחלוטין.

אף כובע אין לי,
זרקו רחמיכם היישר לידי הפשוטה
ואם לא- אציף עירכם
בדמעות הנדודים העכורות שלי.
תנו לי דירה, מחסה
תנו לי מזון לגוף ולנפש
העניקו מזור לעיני הכלב האדומות שלי,
העגומות שלי.

רק אל-
אנא, אנשים טובים-
אל תעניקו לי את אהבתכם.
עיר רחומה וגדולה,
אל תהיי לי בית חם, בבקשה,
אני מעדיף להוותר לבד בגשם וברוח.
אנשים טובים,
אל תחייכו אליי.
אל

לקחתי את היד,
בין דף לעיפרון
ורק דמעות גלשו בשקט.

נשימות קצובות,
דופק מאיץ,
אתה
ידעת אל ליבי.
שתקת לי.
לא לקחת את היד המושטת
לא מחית
הדמעה הנוצצת.

בלי פנים,
בלי גוף,
רק מילים שפותחות את הלב.
יכולת ללכת...
והלכת.
_________
הלוואי והג'ון דואו שזה מוקדש לו היה יכול לדעת...

כבר קצו ימי התום,
כבר תמו לילות הקיץ.
הנה דמעתי שוב
מרטיבה כר הפוך.

סגרתי את עצמי מחוֹם,
כאב הפכתי לחַיִץ.
הכר כבר לא רטוב
עכשיו הדם שפוך.

בין בכי להסגר
עוד מחפשת דרך
שלא להיפגע ולכאוב,
שלא ידעו - הבנת.

את דמי אוגר
אך לדמעות אין ערך
לא רציתי לאהוב
ואז אתה הגעת.

איש לא מאמין אבל
אני ראיתי
כוכב משחיר והוא נפל
היישר לכף-ידי
ונעלם.
 
המשכתי להביט למעלה,
אך הוא עקשן כל-כך.
הוא לא שב.
לא, הוא לא.
הם אומרים- גם לא ישוב.

מגיע לךָ
יותר
ממני ולמרות-הכל
אני לא מאמינה.

מגיע לך יותר
וגם אני ראויה
לאמת.
ביושר הרווחת
את השקט
ממני.

מגיע לי
יותר ממך
יותר מחלום-בלי-שינה.
התעקשתי
יותר מדי
וזה לא מגיע לך.

כוכבים נפלו הלילה
ואני ביקשתי אותך.
ביקשתי שתוסר הקללה
ותיתן לי להיות לידך.
ביקשתי להיפטר מהשנאה
להשתחרר מכל הכאבים.
ביקשתי להתגבר על הקנאה
הלילה, כשנפלו כוכבים.
וכשהדמעות שלי נשרו דומם
על פניי, כמו כוכב
ביקשתי מהכוכבים עוד פעם
שגם אתה אותי תאהב.
הלילה נפלו כוכבים
כאילו א-לוהים בוכה
ביקשתי אותנו, מתקרבים
יחד, שותקים זו לזה.
ביקשתי שנהיה

אהבה מחייה
את כל נימי הלב
שפועמים בהתרגשות
גואים
בים החול.

היא נוגעת בי
יד מרחפת, משב רוח צונן.
והיא סביבי
ובתוכי
בכל מקום.

כמו נחש
מסלולה מפתלת בתוכי.
ואותי
ברוח קיץ חם
אהבה ממיתה.

וזה עוד אחד.
וזה עוד אחד.
וזה ממשיך,
אל תצפה לסוף.

זה לא הולך להיגמר
לא בקרוב.

אני אמשיך לכתוב לך שירים
אחד אחרי אחד,
עד שתיאות לקבל אותם.
קח אותם,
אל תפחד.

הם שלך.

התחדשות, יופי וטוהר.
הכל מתנקה, אתה אומר?
אני עדיין
מרגישה אותו דבר:
לא יכולה להשתחרר.
 
התנקות, לובן וקדושה.
לא ככה אני, אתה יודע.
איתך תמיד
ארגיש טיפה לבד.
אתה אף-פעם לא שומע.

"ואם תחליט שבכל-זאת אתה רוצה... אתה יודע איפה למצוא אותי". ככה נחתם המכתב הארוך והמפורט שבו היה קורא יהודה כל ערב. פשוט ככה, בלי שם, בלי ברכה, בלי פרידה. רק "אתה יודע איפה למצוא אותי". חודשיים, שלושה שבועות ויום עברו מאז שליאור הלכה. יהודה ספר. ליאור הייתה זו ששחררה אותו מהמסגרת הנוקשה בה בילה את 15 וחצי השנים היפות ביותר שלו עד אותו היום בו נפגשו [וגם היחידות]. היא לימדה אותו הכל על עצמאות, חופש ואהבה.

אבל הוא פחד ליישם את כל זה. היא רצתה שיתחתנו וילכו ליישב את הנגב. הוא פחד למרוד בסמכות, לעזוב את הישיבה וללכת אחרי האידיאלים שהנחילה לו ליאור, הדבר היקר ביותר בחייו. ולכן היא עזבה אותו שם לבד, מקווה שיבוא אחריה. עד עכשיו הוא עוד לא בא.

הוא זוכר איך נפגשו. היא מעדה ברחוב ושברה את הרגל. לא היה איתה איש וכשיהודה ראה שאף-אחד לא ניגש לעזור לה הוא לא יכל יותר להתעלם וניגש. היא לא הניחה לו.

"מותר לך ללבוש מכנסיים קצרים" הייתה אומרת כל אימת שבא לוודא מה שלומה. "לא" היה אומר ומשפיל מבט. "ומותר לך להסתכל עליי" הייתה מוחה. ואט-אט הוא נשבה בקסם החופש שלה ולמד להכיר את עצמו ולאהוב את העולם. הוא למד להיות מאושר במה שיש לו [אי-אפשר שלא כשיש לך את ליאור הזו] ולשמוח בדברים הקטנים. פעם, כשפרץ בצחוק משוחרר ומאושר למראה ילד קטן שרוכב על אופניים בפעם הראשונה, ליאור ציינה שהוא מתקדם יפה. היא הייתה

כל ערב היה קורא במכתב ודמעות מתגלגלות על לחייו. היא הגשימה את חלומה בלעדיו והוא רצה לדעת אם היא עדיין מחכה לו, אך פחד לקום יום אחד ולעזוב את הכל. הוא תיעב את עצמו על הפסיביות וחוסר-המעש שלו, על אי-היכולת לעשות – ולו רק פעם אחת – את מה שטוב בשבילו באמת ואת מה שיעשה אותו מאושר.

וכל התמימות והשמחה שמילאו את חייו עם ליאור התרוקנו ממנו בבת-אחת כשהלכה. שוב הוא חזר להיות נער רגיל ושגרתי שחי חיים תפלים ואפורים. כאלו היו החיים בלי ליאור, שיצאה בסערה והותירה מאחוריה הרבה צלקות ודמעות.

וגם באותו ערב סיימו שפתיו לתוות את המילים הכל-כך מוכרות שהכאיבו לו כל פעם מחדש: "אתה יודע איפה למצוא אותי". אם ילך בוודאי עוד ימצא אותה שם. היא האמינה בכל ליבה במטרה הנשגבת של הפרחת הנגב. הוא רצה לבוא אחריה בריצה ולהתנצל שהיה כל-כך טיפש ופחדן ושלא העיז ללכת עד הסוף עם החלומות שלו ועם האהבה שלו אבל הוא תמיד פחד לגלות שלא חיכתה לו. שהמשיכה את חייה וויתרה עליו. כרגיל, הוא פחד מההשפלה, מהרחמים, מהפתטיות

אנשים מבחוץ תמיד חשבו שהוא תלוי בה. שהוא נגרר אחריה. זה לא היה נכון. היא תמיד אמרה שהיא אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא אוהב אותה. היא חלמה בלילות על החיוך המתוק והביישני שלו, על התמימות, על האושר הפשוט שהיסבו לו דברים קטנים וגילויים חדשים. הוא היה מקסים בעיניה. גבר עדין אבל חזק. אחד שאפשר לסמוך עליו. היה לה המון אמון בו. הם היו יחד תמיד, בלתי נפרדים. ליאור ויהודה.

"יהודה" היא תמיד קראה לו. לא בשום קיצור. היא אהבה את הצליל העדין והחם. "יהודה". הוא מצא לה המון שמות שתאמו בדיוק את הרגשתו הנצחית כלפיה. "אורי", "אור שלי", "ליאורי" או סתם "ליאור": לי-אור. היא הייתה האור שלו. חבריו צחקו מהקשר העמוק כל-כך והוא ידע שהוא אוחז בידיו את האוצר הגדול ביותר שיש, את האושר האינסופי והאהבה הנצחית. הוא לא ידע שזה יכול סתם ככה להיגמר.

גם בערב הזה, שציין שנתיים מהיום בו הכירו הוא נזכר במה שקרה שבוע לפני שהשאירה את המכתב ונעלמה.

"יהודה" היא פנתה אליו יום אחד כשישבו סתם ככה על הדשא ושתו לימונדה. "אתה יודע שאנחנו המון זמן ביחד". "שנה, תשעה חודשים ושישה ימים" הוא דייק. בחור מסודר הוא היה. "שיהיה" הפטירה "העניין הוא ש.. אנחנו באמת רציניים, נכון?" "כן" הוא ענה בכנות. אחרי-הכל היא הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו. "אז הגיע הזמן שנעשה משהו" אמרה "אם מה שיש לנו עכשיו זה מה שאנחנו באמת רוצים" – ובזה לא היה לאף-אחד מהם ספק

"אני..." נבוך "על מה בעצם חשבת?" "על להפריח את השממה, כמו שאנחנו אומרים תמיד" צחקה קלות "להתחתן ולעבור לגור בנגב, איפה שצריך אותנו. להפסיק לבזבז את הזמן על לימודים ובגרויות שלא יעזרו לנו בחיים. לקחת שליטה ולא למרוח את הזמן יותר. שנינו סיימנו את חוק חינוך החובה שלנו". "אבל, ליאורי," הוא נלחץ "אנחנו רק... אנחנו עוד צעירים! כל החיים עוד לפנינו! את בטוחה שאת רוצה להחליט עכשיו?" "אתה יודע שזה מה שאנחנו

ואחרי שבוע, זה היה כבר לקראת סופו של החופש הגדול, הוא קיבל מכתב בדואר. מכתב ארוך בו פירטה ליאור שלו את ציפיותיה ממנו ואת אכזבותיה.

וזה היה המכתב שליווה את יהודה אח"כ חודשיים, שלושה שבועות ויום- עד ליום המציין שנתיים לפגישתם הראשונה. זה היה המכתב שנחתם במילים המטרידות כל-כך: " ואם תחליט שבכל-זאת אתה רוצה... אתה יודע איפה למצוא אותי". הוא ידע שבכל-זאת הוא רוצה. השאלה שלא נתנה לו מנוחה הייתה אם ההצעה עדיין עומדת בעינה. האם ליאור עוד מחכה לו שם שיבוא אחריה או שהאהבה האינסופית שלה כבר נתונה למישהו אחר. אמיץ ממנו. כזה שלא פוחד

לעולם לא תהיה אחת אחרת כמו ליאור.

כשרשם לעצמו את המשפט האחרון על פיסת נייר מזדמנת הוא הבין מה עשה. איך ויתר על כל מה שהיה לו בגלל חששות מטופשים. והוא החליט שלא אכפת לו. הוא הולך אל ליאור ממילא אין לו מה להפסיד.

הוא כבר הפסיד הכל.

לא יותר משבועיים לקח לו למצוא אותה, אף שהיו בעיות קלות עם כמה אנשים, שכל פעם שאמר את שמה: ליאור קדם, החלו לגמגם ולהתנצל. אבל לבסוף נודע לו מעל לכל ספק מה המיקום המדויק אליו נכסף ליבו- יישוב קטן וטרי בעומקו של הנגב וגרה שם בחורה חלוצה בשם ליאור. ליאור שלו. הוא החליט לוותר על היום הראשון ללימודים, לשנתו האחרונה בתיכון, ובמקום זה לנסוע אל אהובתו הבורחת. כולם ניסו אך איש לא הצליח להניא אותו מהחלטתו.

הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת. החום היה רב וגם המזגן והמין הצוננים לא הצליחו לקרר את יהודה. רגשותיו סערו בתוכו כשנסע בכבישים החשופים והשוממים. האפשרויות שלו היו בלתי-מוגבלות. והוא ידע שזהו. לראשונה הוא מגיב על המכתב המעיק והמדכא שהותירה לו ליאורי שלו בלכתה – אותו מכתב שהיה מונח עתה על המושב לצידו – והולך להשיב אותה אליו, כולו תקווה שיצליח.

היישוב, שאת מרבית אוכלוסייתו המצומצמת היוו משפחות קטנות, דווקא מצא חן בעיניו. מסוג הדברים שהוא וליאור עושים ביחד. "עשינו" תיקן את עצמו במרירות "אם תצפה ליותר מדי האכזבה תהיה כואבת". הוא מצא במהירות את הקראוון הפצפון שעל אחת מדלתותיו התנוסס שלט חצי מחוק: "ליאור". בחצי השני והמופרד של הקראוון התגוררו ככל-הנראה כמה רווקים. זה צבט בליבו של יהודה. "הם אזרו אומץ לעשות את מה שלקח לי שנתיים להחליט" חשב

"ספרי לי הכל" אמר, הושיב אותה לידו וליטף את שערה הרך, משליך לעזאזל כל חוק שמנע ממנו לנחם את אהובתו השבורה.

"אחרי שבוע שלא באת אחריי אני, אני כל-כך התאכזבתי וכל-כך כעסתי ואמרתי שאני לא אחכה לנצח למישהו שכבר שכח איזה דבר נפלא היה לנו. רציתי שאם בכל-זאת תבוא תראה בחורה חזקה, שיודעת לעמוד על שלה והמשיכה הלאה. התחרטתי על כל מה שכתבתי לך ורציתי להראות לך. הייתי בטוחה שאתה כבר לא רוצה אותי וידעתי שניפגש שוב. לא רציתי שתראה איך התמוטטתי בלעדיך. רציתי לעשות את אותה הצגה ישנה ומטופשת של בחורה חזקה ועצמאית שלא

ואז פגשתי אותו. את אייל. הוא רצה אותי ואני הנחתי לעצמי ללכת בעקבותיו, אפילו שידעתי שרק אותך אני רוצה. רציתי את הביטחון שאייל הבטיח להעניק לי, את העצמאות, את התרופה למכה שספגתי ממך. הייתי כל-כך מטומטמת, יהודה. הוא גרם לי להאמין שמה שיש בינינו אמיתי. אמיתי יותר ממה שהיה לי איתך. הוא גרם לי להאמין שזו אהבה ממבט ראשון, שאנחנו בלתי-נפרדים ושכל זמן שאנחנו לא ביחד הוא בזבוז מוחלט של השניות. ואני האמנתי

"ותוך חודש הייתי בטוחה שהוא הנפש התאומה שלי ושאין אדם בעולם שאוהב אותי יותר ממנו ועשיתי את טעות חיי. התחתנתי איתו, יהודה! אתה חושב שאי-פעם תוכל לסלוח לי על זה?" הוא היה בהלם. היא התחתנה, עם מישהו אחר! "תמשיכי" ביקש, משתוקק לשמוע את הסוף.

"החתונה הייתה פצפונת. פה ביישוב. הוא אמר שזה נורא מתאים לנו. גם את ההורים שלי לא הזמנתי, יהודה. פשוט הלכנו להירשם ברבנות וכמו קסם- אני כבר לא ליאור קדם המשוחררת שלך, שאוהבת רק אותך ובכך-זאת איש לא שולט בחייה, אלא מישהי אחרת. ליאור אמסלם. מסכנה, כבולה ומנוצלת אבל לא יודעת את זה. הייתי שיכורה מהתרופה המסוכנת שהוא העניק לי, בטוחה שמצאתי דרך להתגבר על הפרידה שלנו, שמצאתי מישהו חדש שטוב יותר, שראוי

יהודה נדהם. זה בדיוק מה שעבר בראשו. שהוא לא ראוי לה, לא מספיק. "אז מה קרה?" שאל "אף אחד לא הסכים להגיד לי מה שם המשפחה שלך, כאילו לא היו בטוחים, ועל השלט כתוב רק ליאור. מה קרה לאייל?"

"שבוע" המשיכה בקול שבור "שבוע עבר והייתי בטוחה שבעלי הטרי- אייל הוא זה שנועד לי ואני נועדתי לו. שבוע הייתי בטוחה שהתגברתי עליך וחיכיתי שתבוא על ארבע ותמצא אותי עם אייל, מאוהבת ונשואה באושר. שתראה שמישהו אחר הצליח להעניק לי את מה שאתה לו.

אבל זה לא היה נכון. אף-אחד מעולם לא הצליח להחליף אותך. בסתר ליבי עוד אהבתי אותך. אייל היה רק תחפושת. ואז הכל התפוצץ לי בפרצוף. גיליתי שאייל משך את כל הכסף שהיה לי בבנק- זה שחסכתי לחתונה שלנו... שלי ושלך- זה שלא בזבזנו בגלל החתונה ואורח החיים הצנוע מדי שאייל התעקש עליהם- ונעלם. פשוט ברח עם כל החסכונות שלי. וכל החיים והמעטה של הבחורה החזקה שדואגת לעצמה התמוטטו לי בפרצוף. רציתי אותך. הייתי זקוקה

אתה צדקת, יהודה. זה היה מוקדם מדי. אני הייתי טיפשה ועקשנית, עשיתי המון טעויות מרות ששילמתי עליהן לא רק בכסף אלא גם בך. האם אי-פעם תוכל לסלוח לי?"

יהודה הביט בה, רצינית עד כדי בכי. הוא לא אהב שהיא רצינית, או בוכה.

"ליאור" הוא אמר בהתרגשות "אור שלי, ליאור... אני חזרתי הרי, לא? אני באתי אחרייך אחרי חודשים של התלבטות, חודשים בהם הייתי פחדן מכדי להודות שאני מוכן לתת את כולי בשבילך, ולא משנה מה זה דורש. שנינו עשינו המון טעויות בכך שויתרנו אחד על השני ולא הסכמנו למחול על כבודנו, אבל זה לא משנה עכשיו, נכון, ליאור?"

היא הביטה בו בעיניה מלאות הדמעות וחיוך קטן ומריר הציץ בזווית פיה. "מה אתה מנסה להגיד?" שאלה. "מה אנחנו צריכים לעשות?"

"לחזור" הוא אמר בפשטות, כאילו זה מובן מאליו "אנחנו עדיין אוהבים, נכון? אז אנחנו צריכים לחזור: את אליי, אני אלייך ושנינו הביתה. ננסה שוב. את יודעת שזה אפשרי, נכון?"

"אז אתה, אתה סולח?" שוב דמעות ניגרו מעיניה, הפעם של אושר "אתה, אתה סולח לי, יהודה?" "כן", הוא אמר בלי היסוס "תמיד היית הכל בשבילי, אור שלי. השאלה היא אם את סולחת לי... שהתמהמהתי, שלא באתי עד היום?" היא שוב נפלה על צווארו, באהבה והכרת תודה. "אוי, יהודה..." לחשה "יהודה... תודה לך".

הוא חייך קלות. היא לא חיכתה אבל זה לא מונע מהם להיות שוב ביחד. אחרי-הכל, אין אהבה גדולה כמו שלהם. "אנחנו נחזור הביתה" סיפר לה "נמצא את אייל אמסלם ונתבע אותו. אחרי זה נשיג לך גט ובבוא היום... כשבאמת נהיה מוכנים, אולי אחרי הצבא... נתחתן. כשנדע שהגיע הזמן. עכשיו בואי למכונית, ליאורי".

היא ניגבה את הדמעות ובאה אחריו, אוחזת בידו בחוזקה. "ידעת איפה למצוא אותי" אמרה לבסוף, מהורהרת "ידעתי שתמצא, ידעתי שתבוא. אני, אני ידעתי שזה לא נגמר, יהודה". ויהודה ידע שליאור, ששחררה אותו מהנוקשות והרצינות שסגרו על חייו יותר מ-15 שנה, תהיה איתו לתמיד עכשיו. וזה לא ייגמר שוב, שניהם למדו כל מה שהם עוד צריכים.

וברגע אחד כזה, תחת השמש החמה, דומעים, שבו אל שניהם העצמאות, החופש והאושר. כל אותה השלמות שתמיד הייתה מנת-חלקם כשהיו יחד.

ליד הבר
כוסית קטנה מחליקה אליי.
ולחישה
"מזל-טוב".


בעיר
חוגג כמה וכמה קיצים.
ומקיץ מחלום מריר של סופים
כן, בעיר, שם למטה.


קרוב-קרוב
מתחת לאף
כוסית שקופה
אני מריק אל תוכי.


ולוחש, רק ממני לעצמי:
"איזה מזל רע",
בחיוך רחב ופחדני,
של היושבים אל הבר.



*יום-הולדת... עינוי מתמשך.

זאב אחד
עם שתי עיניים
שוב יוצא אל הסוואנה
במרדף
אחרי עוד איילה תועה
והמטרה אחת:
להרוג.

הישרדות
לרוץ
בלי דעת
עד כלות כוחך.
לשחרר את הייאוש מכלאו
ולטרוף אותו.

החולשה ממלאת
עולם של אור
עולם
בו הינך זאב
או איילה חדורת ייאוש.
בו להיות חלש-
פירושו אחד:
למות.

וזו הסוואנה
שבה נשאר לבד
זאב אחד
עם

זו סוריקטה [אכן, אכן, טימון]. צילמתי אותו מבעד לזכוכית בגן החיות התנ"כי בירושלים ואז הוא בדיוק הסתכל עליי. הוא מלוכלך בחול כי הם עוסקים בחפירה ויש לו חול בדיוק בנתיב של הדמעות.

שניים. הזוג של חיי,
הנצחי.
נתקעו לי בראש
ומלווים את כל צעדיי.
שיר מתנגן ונצעק
על במה

וחיוך שוחק
ששורט
את ליבי
כל יום מחדש.

חיי רחוב בין הצללים של הצלחות גדולות
והצלחות גדולות יותר. בביבים ובאשפתות
של עיר ילדותי, מחפש
-בפח זבל עולה על גדותיו-
עצמאות.
חיי רחוב:
חיי כלב. רודף אחרי חתול תועה
ברחובות אפורים,
בסמטאות האפלות. בכאב,
בשכונות
העוני של גן-העדן.
חיי אדם.
חיי. אפורים ואובדים. ישן
על שברי בקבוקים.
וכל רכושי: חתול ומכנסי שרוואל
ישנים, עם חור בברך וגומי רופף.
הנווד

מכל מפגש,
נולד לו שיר, עולה,
מותח צווארו
ומחפש מפלט
מן המציאות המרה שנזרק
היישר לתוכה.
לומד את משעולי נפשי הסבוכה,
ואת כאבי החדש.
צועק את מה שחרה לי היום,
במילים, שתיקות, חיוכים
ואכזבה.
יודע אותי,
את מה שנחבא בהתחמקותי,
בבריחותיי,
בשורותיי שותתות הדם,
בחיי,
ובתמימותי.
יודע ששוב חטאתי
לתקווה.
מכל מפגש,
שיר שונה,
עם כאב

"רץ על סטופר
מפריד בין חלום למציאות
באלבום התמונות, שנים יפות
זכרונות של ילדות" .
(זה היה ביתי).

-----------

עולמות פנימיים,
שנחבאו בי אל השתיקה.
מתעוררים בתוכו,
בתוכנו,
אל החלום.
הזיכרון,
אחרי חצות היום,
עוד ישן בי.

תמונות ילדות,
שוכחות בי עבר.
זוכרות אהבת נקמה.

עולמות נסתרים,
שלא באים אל קיומם.
אילמים,
מבקשים

בשעה שבע וחצי. בדרך לעין-עוז. תוך 3/4 שעה כבר היה חם...

במסכת הכאבים שלי,
שזורים חלומותיי בדם,
הלבד אובד בשיר גורלי,
והשמחה שטופה בים.

במסכת הכאבים הזאת,
שזורה טעות צורבת,
חיוך וצבע שהיו לאות-
קשורים באהבה כוזבת.

במסכת הכאבים שלי,
את ליבי קנאה אוכלת,
והוא אט-אט נמס מבלי-
לתת עוד הזדמנות כושלת.

במסכת הכאבים הזאת,
שנאה בי כלהבה בוערת,
כי במסכת הכאבים הזאת-
תקווה בזעם עז נקשרת.

חומה של צלילים לוקחת אותי,
המוסיקה אותי מצילה.
חומה של צלילים צוללת איתי,
מבין הצללים – לתפילה.

חומה של צלילים עוטפת אותי,
ומילותיה שקופות כמראה,
חומה של צלילים נוסעת איתי,
מבעד לזגוגית שבורה.

חומה של צלילים מגינה עליי,
מרסיסיי, משברי חלומי,
שומרת עליי, על פחדיי,
מכאביי,
ובעיקר מעצמי.

זהו. סגירת מעגל. זוכרים בשיר כשאדע שאמרתי שכשאדע אתם תדעו את זה? אז הנה זה. הבנתי הכל. עברה עליי תקופה לא קלה מאז שפרשתי מהעריכה ועד עכשיו, עברתי המון אבל הבנתי הרבה דברים.
הבעיה העיקרית שהייתה לי תמיד [ושלא תבינו לא נכון, היא עדיין מציקה לי מאד וצריך לפתור אותה] התגלתה כרק סימפטום לעניין העיקרי. עכשיו גיליתי מה זה ואני ממש מאושרת אבל נלווים לזה דברים מאד לא נעימים. מחסום כתיבה רציני. אני לא יכולה

הזמנים משתנים. מעת לעת
דבר כבר אינו כפי שהיה מקדם.
פנס רחוב מטיל אור כתום שכמותו לא נראה מעולם
על פנים עייפות יותר ושיער מגודל.
חולצה חדשה שוב מוטלת
אל סל הכביסה המתחלפת במחזוריות שמשית.

חמישה גורים של חתולי-רחוב
ובכל-זאת אף לא אחד מהם הוא ג'ינג'י.
זקניהם מתו זה מכבר, נחים מנוחה אחרונה
בנחלת האשפה היחידה שלהם.

ואני, עם זריחתם של שלושה פנסים
על

מילים שרצות על מסך,
היגיון שקובר את הלב.
דֶדְלַיין רצחני
למשימה בלתי-אפשרית.

כבול בנימי ליבךָ
ואני בשחור עיניךָ
שבעה ימים
ושבע שניות
לסיום, לשחרור.

שעון רץ לאחור,
ירדנו מן העשר.
ברח בלעדיי, הצל נפשך
מרוחות גועשות על מסך.
נותרו לי שבע שניות
על שעון אלקטרוני
שממהר.

"קוֹלוֹת הַלַּיְלָה קוֹרְאִים בְּשִמְךָ עַל הָהָר,
מְהַדְהֵדִים אֶל חֹשֶׁךְ רַךְ וְיָרֵחַ".
[פרולוג:
מוצאי-שבת. חול. שקט. ירח.
לבד.
שיר.]


קוֹלוֹת נִשָֹּאִים עַל הַצּוּק הַחוֹלִי,
סֶלַע חָוַּר מְאָבֵּק הַבְּגָדִים.
יָרֵחַ שֶׁל קצה
הַלַּיְלָה
עוֹד לֹא תָּם.

קוֹלוֹת הַלַּיְלָה קוֹרְאִים בְּשִמְךָ עַל הָהָר,
מְהַדְהֵדִים אֶל חֹשֶׁךְ רַךְ

עוד חוט של קשר
בינינו ניתק
עוד עורק מליבי נמשך.
באלימות.

עוד דם שלי נשפך
על ארץ רעבה.
ושוב אני נקרעת
ממך.

איך ניתן לזה לקרות,
למה זה שוב
יציף הדם את חדרי ליבנו,
יכתים אותנו
בכתם שלא ירד לעולם?

טביעות רגליים אדומות
נותרו על השט(י)ח
כשהעלמת עין
ממני,
הנקרעת אליך.

לך, ברח.
אי-אפשר להפסיק את זה, ותאמין-
ניסיתי.
ניסיתי עד שכלו כוחותיי.
ועדיין אני מתגעגעת.

איך אפשר שאתגעגע
כשאיני יודעת
אהבה הדדית מהי?
איך אפשר שאמשיך לרצות
כשהחורף מחסל את כל הסיכויים שלי?
איך אוכל
להיות כה תמימה?
כה ילדה?

כזו שכשבאוזניה המוזיקה מספרת
על כאב ודם
עדיין מצמידה אף לחלון
ומתרגשת למראה
אוטו-של-כלה.
ילדה

אור נופל על הנתיב שלי
שאיש מלבדי אינו רואה.
מסך שחור נסגר על עיניך הכואבות.
ובין ערביים, כשדם בדם מתערב.
"לחיים" בכוס יין יבש,
מרירות שלא עוזבת
וברכיים רועדות.
שהייה מהוססת של רגע כדי להביט
בתבוסה.
דם קוצף נמסך
על המזבח
של ליבך.
אתה כושל בנתיב שלי
כי בשבילך הוא רק תהום של חושך.
מתיקות ארסית, מורעלת.

זה אולם גדול של שיש, קשתות
ועמודים תומכים.
הכל לבן שם, כי אני כל-כך נאיבית.
אולי לא יודעת שיש שם
ציפורי זהב גדולות
שצועקות
שזה נורא סימבולי ש-

אני תמיד נכנסת
ואתה תמיד יוצא.

זה כמו דלת מסתובבת, בן אדם.
כמו כלב שרודף אחרי הזנב
של עצמו.
אף פעם לא ניפגש באמצע.
אז תחליט
בפנים או אף-פעם.

אתה יודע מה אני רוצה.

אני חושבת

עוד שק של חול-ים רטוב.
מישהו זורק על גבי.
"תודה" אומר והולך.

אתה מביט בעיניי
וצוחק.
"אסור לעצור"
אמרת
באירוניה מתגבשת.
אז המשכתי הלאה בדרך
אל השלווה.

מביטה לאחור
על שקי החול שלי.

ניסיתי לעצור את זה בזמן, אך דמעה אחת החליקה מבעד למחסום - על לחיי. מיהרתי לנגב אותה בשרוול ולעטות הבעה שמחה. בשביל אחייניתי הקטנה.
הפעוטה גררה צעד כושל לכיווני, כמעט מועדת. ועוד אחד, ועוד. היא כמעט הגיעה אליי כשצנחה בצורה מגושמת על הרצפה הקרה. "לא נורא, חמודה שלי..." לחשתי "בואי הנה, אוריקוש, בואי אליי... בואי אל דודה הדס...". היא התרוממה בכבדות ושלחה קדימה את רגלה שוב. כזו קטנה... איך היא לא מתייאשת?

צולם בגן החיות התנ"כי בירושלים. אני ממש ממש מצטערת אבל זה היה מזמן וגם קצת קשה לראות אותו אז אני לא זוכרת איזה קוף זה. שוב, אני ממש מצטערת.

"תקווה.
לחזור אל האור
לצאת מבין צללי הבדידות
וכאדם אמיתי
לראות
בין האשליות
והצל".
-------------
"וירא געל את העם ויאמר אל זבל הנה עם יורד מראשי ההרים ויאמר אליו זבל את צל ההרים אתה רואה כאנשים".
[שופטים, ט, ל"ו].
-------------
רק צל ההרים סביבי,
לוחש
ואותו-
אני רואה כאנשים.
מספרים לי
ששוב נעזבתי
שהייתה זו רק הזיה,
שצל חולף אני
וצל

"גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור".
[סוף לסיפור, יהודית רביץ].
בשעות האלה, הממש קטנות של הלילה, היא הייתה לבד. אחרי שבילתה עם חברותיה הקרובות, שבעצם היו זרות לה, עד אחת בלילה או שתיים, ופעם אפילו עד שלוש בלילה, היא נשארה לגמרי לבד. כמעט לגמרי לבד.

"לי מספיק
להביט בעורפו המתרחק
ובנאיביות טיפשית, מיותרת
ומתחדשת,
להבטיח לעצמי --
שיבוא היום".

-----

כל יום
בו חלומי מפנה לי עורף
צועק לי --
התעוררי.

ואני פתיה,
לא מוותרת לו,
שומרת אותו בהקיץ,
בועטת בו
בשנתי.
מבטיחה לחלומי הנכזב,
שיבוא היום
ואגע בו.

ואותו היום
מתכחש אליי. אבל
לי מספיק
להביט

סוד נמס, מאבד ברק וצבע
מחוץ לחממת היחידות המגוננת.
מתפשט לאט, מתעצם ודוקר
כששוב בוגדת בו ומרננת.
 
מסגירה אותו לידי אויב צמא-ידע,
שם, לנפשו, אולי הוא לא ישרוד.
השפעה כה משונה, על אותו רז בוער.
ואז גם הוא לאט דוהה, נמס כסוד.

שומעת אותו.
והוא שם! לידי, במרחק נגיעה!
רואה אותו.
אבל הוא אותי מעולם לא ראה.
 
חושבת עליו.
על כל האכזבה שבלי-משים נתן.
בוכה עליו.
עליו ועל שבריר תקווה קטנטן.
 
והקול שלו. והעיניים.
את מחשבותיי הם לא עוזבים.
ובינתיים, רק בינתיים,
אותי... הם שוב מאכזבים.

מראת זכוכית דקה.
מתכת מבריקה.
שברים חלשים ושקרים.
כאב שקוף בבקרים.

זריחה גאה, מעוררת.
אהבה מופקרת.
דקירות של סכין פלדה.
פיסת זכוכית חדה.

ליד מצדה איפושהו... כבר לא זוכרת איפה בדיוק.
מצלמה דיגיטלית רגילה לגמרי.