יצירות של ארגמן

מבטים – מבטים – בוערים בתוכי.
הם שורפים בי הכל באש זרה,
הם לא כבים – מול נהרות בכיי,
הם מעלים שאלות ותהייה שחורה.

כן – כן – מתעקשים, צועקים.
הם טוענים שזה נכון, שזה קורה.
אני לא רוצה להאמין שהם צודקים,
אבל יודעת- יש משהו שלי קורא.

משהו – משהו – שרוצה אותי,
אבל אני, אני לא רוצה אותו!
מנסה לשכנע שזה לא אמיתי –
משקרת לעצמי. מתרחקת ממבטו.

מתרחקת

מסיכות גבס, צורות שונות-דומות-
צבע אחיד, לבן וחיוור מיישר קו.
שקיעה ורודה על חורשת מלחמות,
פורשת לילך וטיפת ארגמן וזהב.

עיניים שחורות וחומות, צל סגול-כחול,
יד נישאת אל-על, מבקשת, נמתחת.
על קנבס מחוספס בית קטן ותכול-
וגג אדום ועצב, געגוע, קנאה ופחד.

ויש גם בית על צוק אצל מישהו אחר.
כי זו קצת הקלה וגם קצת קללה,
לשפוך בצבע ומכחול, לבכות ולצייר,
זו

אני רוצה שתלך, בבקשה-
עזוב אותי. קשה לי איתך מדי.
אולי גם לך יהיה טוב בלעדיי.
רק נסה להבין איך אני מרגישה...

אבל אני שייך לך, לתמיד,
ואת לנצח נצחים שייכת לי,
ביחד יש לנו כוח עצום - ועתיד,
עתיד מזהיר... זה מהלך גורלי.

אני רוצה לעשות את הצעד הזה.
אני רוצה אותך אבל אתה מכביד כבר,
אתה מעיק, אתה חוסם כל דבר.
יש משהו מאד מוגזם בקשר כזה.

אבל

חלומות שמערבבים הכל,
אהבה, חברים ושאיפות,
כאב רחוק ודמיוני,
משאלות בוילון עטופות.

חלום שפה ושם, איתי,
שנוגע בפנים בכל הנקודות,
חלום מעורבב וגמיש,
של עומק רזים וסודות.

חלום שמספר מעמקי הלב,
שחושף פצעים נסתרים,
חלום שיודע יותר ממני,
חלומות שעד הבוקר נשארים.

--------------

כמו שאולי הבנתם כבר התעוררתי הבוקר עם חלום ממש ממש מוזר...

דמעות קטנות במחרוזת זכוכית,
אוסף אנחות בצנצנת כחולה,
צלצולים עצובים ושירה תנ"כית,
דקויות עדינות ושבירות. קללה.

אוסף העצב שלה כבר מזמן
עולה על גדותיו ונשפך מעיניה,
לא נשמר בתוכה, פשוט לא מובן,
לא יוצא אל החוץ מכאביה.
ימים ומעיינות, אגמים של כאבים,
נהרות של דמעות, שוצפים וכוזבים,
שמורים אי-שם, לא בפנים, לא בחוץ,
לב מסוחרר, מבולבל, כואב ולחוץ.
צלילים

רוצה לאהוב ושונא.
איך אני לאט משתנה.
שיר אחר שיר במחרוזת תקווה,
גבולות עדינים בין שנאה לאהבה.
 
זריחות תכולות לבקרים
על גבעות והרים שחורים,
נגיעה מתחמקת, קול חזק, אהוב ומוזר,
יש פה משהו - מוכר אבל גם זר.
 
זוג עיניים חודר,
לאט-לאט אחר.
וכל זריחה או מילה או תקווה- הכל כואב,
וגם כל בוקר או מגע או מבט נוקב,
וכל-כך רוצה אותם לשנוא... אבל אוהב.

האור מעלים, אותי מחליש,
במאבק אינסופי כולי מתיש,
הוא חזק מכולם ויכול הכל,
הוא עגול, שחור, וגדול.
 
שואב הכל בריק עצמתי,
לא מרפה ומושך גם אותי,
ולא משנה אם ארצה או לא ארצה-
ממנו לא אצא.

Let me do the things my way,
Let me say what I've got to say.
Go away, leave me alone,
I can do this all on my own.

When there's music in my ears,
I can keep inside the tears.
But now that it's gone, the tears come out.
And it's over- I wanted to shout.

Letting go is harder then I knew.
This quietness sticks everything I do.
No music, dark, smell

עשרות זריחות, שלנו, שלי,
גם פה עם כולם אני לבדי,
מפחדת להתקרב אבל מנסה,
שואלת, תוהה מה אני עושה.

בכתום, בוורוד, בסגול, בתכול,
זריחות צבעוניות משחר כל-יכול,
אבל רק רסיסי השחור החדים,
חדרו לליבי- הם זורמים בורידים.

נמצאים בתוכי, נעוצים בחוזקה,
זריחות שחורות של ארץ רחוקה,
זוג עיניים אחד, מבויש ומרטיט,
זריחה מול חלון, לא יכולה להביט.

שבע איי בי בשנייה פלוס 14 חלקי-
ארבע איי כפול איי בי מינוס שתיים.
הראש שלי כבר מזמן מסתובב,
והתחילה לי גם בחילה בינתיים.

חיבור וחיסור שברים אלגבריים,
מונה, מכנה, טרינום, יש לי בוחן מחר.
"זה שלוש איי, איי בי בשנייה"?
אני עייפה ורעבה וכבר מאוחר.

ואיכשהו נתקעתי --- שוב...
הכל נדפק- שכחתי מינוס קטן.
חזקות-פתח סוגריים-סגור-פתח-צמצם,
וסופסוף גיליתי

העיניים עייפות והשחר חודר מבעד לתריסים,
השמיים את יופי הזריחה כבר פורשים,
החלון סגור ומוגף הוילון,
הוא לא רוצה לראות,
רק לישון.

לישון לתמיד ומוטב כי לא יתעורר לעולם,
לו רק הם היו מתרחקים קצת, כולם,
שיתנו קצת מרחב לנשום,
הוא לא רוצה לקום,
גם לא היום.

הדפיקות החדות בדלת מכריחות אותו לקום,
הוא פותח בדמעה על לחי ובחיוך עגום,
אין מאחורי הדלת איש

אם יום אחד,
כבר יימאס,
לברוח כל היום,

אם יום אחד,
כבר אוותר,
על האמונה ועל התום.

אם אפקח עיניים,
רק תגיד,
שבינתיים,
שעד עכשיו תמיד,

הכל היה אמת,
הכל היה.
שכל העת,
לא הייתה שום בעיה.

תשאיר לי קרש אחיזה,
בעבר המתנדנד,
אם יום אחד תתן לי לדעת,
רק אל תתן לי לפחד.

"אתה יודע," נאנק תומר אל הרופא הצעיר שכרכר סביבו "כתוב: 'ושוב יום אחד לפני מיתתך'. נראה לי שזה היה אתמול אבל אולי, אולי יש עוד יום... בכל מקרה, אני רוצה לשוב..."
אתמול ממילא לא הייתה לתומר שנייה פנויה. הוא התרוצץ בסמטאותיה של עזה האפורה, מנסה להשלים את משימתו מבלי להתקל בטרוריסטים. עם רדת הערב הוא הגיע לשם, בחר גבה קומה וחסון. בקושי מצאו אותו, וקשה היה לזהות שהוא חייל צה"ל בגלל שמדיו לא היו ירוקים,

הסיפור החדש שלי... כתבתי עד חלק 4 לפני שמצאתי שם... תיהנו.
---------
"אז ככה, הא?!" רעם קולו של הגבר המעונב והמגולח ומילא את החדר "36 נקודות בדיוק?!" "בדיוק" מלמל נועם בידיעה שזה לא הזמן להתבדח "יופי, אבא..." "40 בתנ"ך! 52 בלשון! 24 במתמטיקה! ועכשיו- 36 באנגלית!!" פירט אביו את רשימת כשלונותיו המביכה "אלו בהחלט פאשלות מפוארות, בחור!" "תודה..." מלמל נועם, מקווה שלא יקרה לו שום-דבר שמשאיר צלקת.

רציתי לצרוח ממרפסות וגגות,
רציתי לשבור את כל הכלים,
רציתי להרוס כמה חגיגות,
רציתי להראות כמה אנחנו סובלים.

רציתי להגיד להם בפָּנים הכל,
רציתי שידעו גם הם להתאכזב,
רציתי לצעוק בקול גדול:
'זו לא רק אני, ולכולנו כואב!'

רציתי שיראו, שיקשיבו לסבלנו,
רציתי שיבינו כמה זה חשוב,
רציתי שישימו לב לבכיינו,
אבל שתקתי שוב.

-----------

כמובן

"תני לי את זה!!" הוא צרח בזעם אינסופי "תני לי!!" "עזוב אותי!" היא התייפחה וצרחה "די!!"
הוא התנפל עליה מאחורה, בכעס מעוור ובסכין שלוף "שמעת אותי, מיכלי?" לחש לתוך אוזנה בשקט, מתענג על נשימותיה הקצובות ופעימות ליבה המואצות "תני – לי – את זה!"
"לא, אוהד" היא אמרה בקול רועד "אסור לך! זה לא טוב לך, אתה לא מבין? תפסיק עם זה כבר!"
"אני צריך את זה, את לא מבינה? אני צריך את זה!! אני לא יכול בלי

הרימה עיניים דומעות אל האופק,
השמש זרחה מתוך אודם הרקיע,
החיוך פרץ, לא הסכים עוד להתאפק,
התפשט, השתלט עליה במפתיע.

השמש הכתומה עלתה והתגברה,
האור ניגר אל האדמה היבשה,
הולך וגדל, מתפרץ, והיא עברה,
אל היום הבא, בתקווה חדשה.

הזדקפה ונשאה מבט אל שחר חדש,
של ימים נקיים מפרעות וכאב,
לא עוד אובדן, מבטיח האופק הנרגש,
רק אור צהבהב שיגרש האויב.

----------------

אלף פעמונים יצלצלו בראש הר,
אל האופק יקראוני, אל המחר,
ברגל יחפה, בין קוצים, למרגלותיהם,
מהופנטת- הולכת שבי אחריהם.
 
הדנדון המבטיח, קריצת הענבל,
ומנגד-
שברי הברכה, תחושת הר-עיבל,
ניצוץ אחרון לפני שקיעה, כבר חשיכה,
ושוב ציפייה עם עצב-נבו... לזריחה.
 
זריחה שלה פיללתי, שעל חלומותיי השתלטה,
כוכב זעיר, קרן אור שליבי לכדה,
קוראת, מבטיחה, צחוקה וקולה-

ים הכאב,
משחרר, מכזב,
מתעתע,
אותי משגע.
 
חושבת, מקווה,
סובלת שקרים,
כואבת, מכאיבה,
אוהבת,
מתאכזבת,
טועמת מרורים.
 
שיכורה וצוחקת,
בוכה מבפנים,
דמעה בוהקת,
תרטיב,
תזהיב,
תלטף הפנים.

פרולוג [ככה קוראים לזה?]:
למי שלא ידע, שבות הוא השם של השבט שלי מהיום ואילך.
במוצ"ש לפני ההשבעה הסבירה לנו המדריכה שלכל שם יש משמעות וכדאי שנחשוב על זה. אני לקחתי את זה ברצינות, ישבתי וחשבתי וזה מה שיצא-
כילד אובד בין המון הצובא על הוריו,
מייחלת לשוב, רוצה לחזור שוב אליו,
להתקרב ולחוש בעוז את האהבה בוערת,
להיות רק שלו, להיקשר בליבי, מסוחררת.

להרגיש, להתקרב, לשוב אל

מין רגע כזה של כלום,
ואיזה געגוע עדין,
ודמעה בורחת לה ככה,
רגע רגיש, רגע מביש.
רגע של זכרון,
של חיוך מתעצב,
של הטוב והרע גם יחד.
רגע של הכל,
של כלום ויותר,
רגע שלי,
רגע של כולם,
רגע של רגש מתפרץ,
רגע אחר.

לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ!! להתרוקן מהכל, רק דשא או חול או אבנים או אספלט חם או מים רק תנו לי לרוץ! לרקוד, לשיר, לא לשים על אף-אחד, לעשות מה שבראש שלי, רק מה שבראש שלי, להתפרע, להשתגע, לצעוק, לצעוק, לצעוק!!
אני רוצה לצאת מדעתי. רוצה שלא יהיה לי אכפת שאני לא יודעת לשיר ולא לרקוד ושלא יהיה לי אכפת שכן אכפת לי, כל-כך אכפת לי...!
אני רוצה להשתחרר, להתרוקן מהפחד, העצב, הכאב, הבלבול...
רוצה

רחוק מהעין, קרוב אל הלב,
רחוק מהלב, קרוב אל העין,
וזה כואב, או שזה לא כואב,
כל מה שלא הבנתי עדיין.

בוכה בלילות על כרית הפוכה,
צוחקת לעצמי בחדר המואר,
לבדי פה או שם, לא בטוחה,
שמחה ועצובה, לא מבינה דבר.

מה שמוכר, מה שאהוב, מה שזר,
מה שהגיוני, מה שמציאות- הזיה?!
בוקר שקרן שאוהבת, חלום מוזר,
והכל מבלבל ורחוק והכל אשליה.

מנסה לכתוב את עצמי על הנייר,
אך העפרונות כולם - שבורים,
העט פולט עוד שום-דבר
ושירים שלא הכל אומרים.
 
שטף של מילים, מפל,
אך הן כולן רק אשליה,
כותב המון שורות אבל
הן נעלמות כהזיה.
 
מחרוזת שירים אינסופית בידיי,
שקילת הברות, דימויים ומטאפורה
אך כל זה לא משקף את פחדיי,
ארספואטיקה קצת אפורה.

בהשראת: /Mosaic/Read/3449
רק לא ליפול, לא להתייאש,
לא לאבד שיווי משקל,
תישאר בפנים, תצא אל החוץ,
תחליט איפה, זה לא קל.

חלום או אמת? תחזיק מעמד,
בין סלע למים קרים,
תתעורר, תשתחרר, תעזוב כבר,
חלומות נועדו לבקרים.

מציאות כתומה וחמה, חלום חשוך,
דילוגים מפוחדים לאט,
פה או שם, חולם מתוך שינה או מציאות,
כבר לא אכפת.

הצלילים החדים והגבוהים בלטו בצורה משונה מעל כל רעש המכונות, האוטובוסים, הצעקות, הצעדים... האוטובוס הזה כבר היה מלא אך זה לא מנע מאיזה מפקד אטום-פנים לדחוף פנימה עוד משפחה עם שבעה ילדים, בהם ארבעה מתחת לגיל 6. "זהו!" קרא הנהג "אנ'לא יכול לנהוג עם כל-כך הרבה מטען!"
מטען... חפצים דוממים. כמה ילדים מסתכלים מבעד לחלונות המאובקים על ביתם החשוף, היבש, העצוב.
כמה בני נוער רואים מבעד לחלון העגום את

געגועים ישנים.
חמישה חודשים,
נראים כמו שנים,
כשבסוף נפגשים.

אהבה וחיבוקים,
זיכרונות מתעוררים,
התרגשות עד שחקים,
ופשוט מאושרים.
 
--------------
 
ביום שישי נסעתי לבית-הספר ופגשתי שם את כל החברות מכיתה ח'... היה פשוט מדהים.

קוקו גבוה וחצאית חדשה,
מפזרת חיוכים בלי בושה,
איך היא משקרת במצח נחושה,
היא לא עצמה.
והיא הישנה והטובה,
היא הבודדה מאהבה,
היא מלאת התקווה,
עם מנגינותיה נעלמה.

ילדה, תחזרי לעצמך,
אהבנו אותך כך,
אמרי שאלתך ובקשתך,
כי אם תשיבי את היופי שבך,
המלכות כולה שלך.

פוסעת איתן ברחוב, בשבילים
בצעד מדוד של אצילים,
שוכחת זיכרונות בלים,
שאהבת

שחר אחד, אחר,
רחוק ושונה, חודר ולוכד,
שחר מערפל, מטשטש, משכר,
שחר בודד.

זריחות עמומות,
מפתות, מקרבות אליהן,
מוארות וחשוכות, חצופות ותמימות,
פוחדת מהן.

הבקרים שלי,
רוצה מה שלא-רוצה,
משקרים, לא אומרים מה טוב בשבילי,
מתי יקיצה?

בוקר שקרן,
רק את האינטרס שלו-
משרת מעל לכל מכשול ומשוכת זמן,
לוקח לו.

אותי,
את מה שהייתי,
את

חלון ווילון עם כיסים גדולים,
כמה בובות וכמה כבלים,
בחוץ המרפסת- כדי-מים, תנור,
ועציץ מסכן שמזמן יבש וגמור.

לפעמים במבט מחכים לאחור,
בתוך החושך האפל והדורך,
רואים אור,
יודעים לגמור,
וגם אם רע כבר מבינים איך.

עוד מילה על המסך, זיכרון כואב,
עוד שורה ישנה שצובטת את הלב,
היו ימים שונים, היו ימים קשים,
ולפעמים צריך גם כאלה ריגושים.

לפעמים

מסתכלת בעיניים,
תמיד רוצה את מה שאין,
מנסה להבין מה זה,
והאם זה ייתכן.
 
מתעקשת ושומרת,
מה קורה? תסבירו לי!
זה משהו שלא שייך,
זה פשוט לא בשבילי.

העיניים עדיין חצי עצומות,
מתנער מתוך שבעה חלומות,
מתעורר שוב אל הפחד,
לבד גם הוא סוג של ביחד.

קם מתוך מערבולת רגשות,
השעה שבע והרי החדשות,
עוד פיגוע פה, עוד הרוג שם,
תאונות דרכים וסערות בים.

שבעים שנות גלות את זוכרת,
את לא כל-כך תומכת ולא ממש עוזרת,
אבל אין דבר, את פשוט שלי,
וכל בוקר בשבע את שם בשבילי.

נשבעתי לך, נשבעתי בכל ליבי,
ואת,

כשנתתי את הכל ומסרתי את הלב,
כל מה שקיבלתי היה אכזבה וכאב,
כשעזבתי וניסיתי להתרחק, להתעלם,
הבנתי שבלי זה לא אוכל להתקדם.

ומה שלא עשיתי,
שום-דבר לא חזר,
ואיך שלא ניסיתי,
פגע בי העבר.

הגלגל המסתובב שולט בי בקלות,
ועוד לא יודע אם זה היה נכון או טעות,
וכששוב ניתנת לי עוד הזדמנות שנייה,
שוב אני נתקל באותה הבעיה.

וכמה שרציתי,
הגורל בי

"זה לא סתם בית-ספר" אמר יעקב ילון. נועם גמל בליבו החלטה – אם זה סוג של בית-ספר אקדמי עם מגמת קדם-משפטים – הוא מתאבד. "זו פנימייה" זרקה עו"ד נחמה ילון את הפצצה. פניו החתומות של בנה לא הסגירו מאום ממה שחשב.
"פנימייה?!" הוא הזדעק בליבו "פנימייה?! אז זה מה שזה?! ניסיון להפטר ממני, הכבשה השחורה של המשפחה?!" הוא ריסן את זעמו. "איזו מין פנימייה?" שאל באדישות. "חיפשנו משהו בעל מסגרת נוקשה, משהו רציני ו..."

בין צללים, ביער החושך,
זוחלים, מכוסי עיניים,
בלי לדעת לאן ואיך,
מטפסים, קשורי רגליים.
 
יחד, איש את רעהו מעודדים,
בגאווה וכאב למען אחר,
חיילים קטנים-גדֵלים, בלי מדים,
לומדים להכיר, ורוכשים עוד חבר.
 
גדלנו, יחד גדלנו כולנו,
ודרכינו נפרדו, ונפרדות היום,
ויותר מתמיד שונים אנחנו,
אך יחד הגשמנו ונגשים עוד חלום.
 
יש לנו כח, כח עצום לעשות,
ועוד

"שלמה!" קראה נעמה מיד עם היכנסו של בעלה דרך פתח הבית הצר, אל החדר הצפוף "השמעת את החדשות מבבל? ישנו שם נביא, הלא בוודאי שמעת עליו, יחזקאל שמו. הוא טוען, כי האל אמר לו שבקרוב תחרב ירושלים, ונגלה אנחנו וכל בני העיר!" "שמעתי, נעמה" השיב לה שלמה בעייפות "אולם סבור אנוכי, כי אין זה נכון. הלא יש לנו נביאים פה, וכי למה נקשיב ל'נביא' הגולֶה בבבל?טועה הוא. הוא, וכל היהודים בגולה, נתרחקו מפני הארץ משום שחטאו.

לראשונה מעלה ציור...
הצילום לא משהו, אז...
העין השמאלית היא החלק המפוקשש. מצטערת.

רסיסי זכוכית דקים, מצלצלים,
אור הנרות משתקף בם בחמלה,
העיניים כבויות, מביטות באגלים,
של דמעות מנוס ובהלה.
 
דמעות כה שבירות, חלשות, עדינות,
שדרכו עליהן, בגדו באכזריות, לא מעט,
בקריצתו של האור המתגרה מאמינות,
אוהבות, אך הוא ממוסס אותן לאט.
 
נפגעות שוב, מתאכזבות, כתמיד,
אך צלצולן מטפטף ומחלחל,
האור מביט שוב אל העתיד,
ובחרטה כנה, העיניים להדליק מייחל.

על גבי משא שנים,
אוצרות געגועים,
שמחות וחיוכים.

וכעת-
אני עוברת בשדות העצב,
בשביל ארוך-ארוך,
לא רואה את הסוף,
והמשא על גבי,
רק מכביד,
ומקשה את דרכי.

הקוצים שבמישור,
בי משתלחים,
ומתי אגיע,
אל ארץ ההרים,
השמחה לעולמים?

והאם אגיע,
אל ארצי,
אל נחלת מולדתי?

ואיך אגיע,
האהיה אני?

והדרך ארוכה,
וסופה

בדם חשׂוּך-מרפא,
באש ימי מלחמות,
למענך תמיד אחיה,
למענך עד-מוֹת.
 
אחריי- אל ארץ אבותינו,
על חירות ישראל ניפול,
ננחיל במחיר חיינו.
דם נפשנו- לגאול.
 
מול אחים שונאים,
וסכנות, כנמר לנו אורבות,
בראש הלוחמים-
נפל טרף על ארץ אבות.
 
הוא לא זכה לראות את-
הניצחון- האדיר, המזהיר,
ואולי נרו נראה כבוי כעת,
אך לעולם יאיר.
 
---------------------
תנחשו

נקודות של אור,
ימים של טוב,
מכים בי בעוז,
עוזבים במהרה.
חודרים, מעודדים,
מרגשים, מחזירים,
אותי לעצמי,
ואת התקווה שלי,
אליי,
אבל לא לתמיד.
----------
כן... מישהי עשתה לי ממש טוב אתמול. אני די מרוצה עכשיו.

להחזיק חזק,
להיאחז,
לנסות...
חזק יותר.
נראה שכמעט מפסיד,
מתאמץ...
לא ינצחו אותי,
לא!!
כמעט תמיד מובס,
נשלט, נרמס,
נלקח ונשבה,
בידיו.
הוא מחזיק בי,
משתלט,
משתלט,
משתלט...
עזוב אותי, עצב, לך!!
לא תנצח שוב, הסתלק!!
מובס, נשלט, נשבה שוב בידיו.

אוטובוס מטרטר, קופץ ומשגע,
מוזיקה רועמת דופקת באוזניים,
עם תרמיל קטן. לאן - לא יודע,
ומבעד לחלון מאדימים השמיים.

שר בשקט לעצמי, דמעות בודדות,
הלילה שיורד עליי לא מנחם, לא עוזר...
הכביש רצוף במהמורות, עליות ומורדות,
ושואל בלי מילה- עוזב או חוזר?

עוזב- עונה מבולבל- לא, חוזר!
בעצמי לא יודע כמעט שום-דבר.
לאן שהאוטובוס ייקח אני אתחבר,
אני שייך רק לתופים,

קרעי דפים מתוך ספרי ילדות וברז, מכוסים אבק ושברי בטון, ערימה גבוהה-גבוהה של הריסות ועליהן עומד ניצב, בראש מורם ובחזה מתוח, בגאווה מרוסנת אך מופגנת, בחור גבוה לבוש מדים. תפוח גדול, ירוק ועסיסי בכף-ידו. הוא נועץ מבט בקליפתו המבריקה, משפשף אותו בחולצת-מדיו בצבע הזית ונועץ בו את שיניו. עסיסו של הפרי נוזל על סנטרו והטעם החמצמץ מתפשט בפיו.

הוא נכנס לבית. צריך לעזור לארוז. הוא לוקח ספר מן המדף ומכניס

כשאדע - מי אני ומה איתי,
מה אומרות מילותיי ומה שתיקתי,
מה רוצה ומה כבר לא
והאם זה בגללי או בגללו.
 
כשאדע כל זה אשקוט, העיפרון אניח,
המחמאות אז יהפכו דבר זניח,
לא אצטרך דבר מלבד הידיעה
שעוד תבוא, בוא תבוא, עם הזריחה.
 
כשאדע - אם זו אמת או אשליה,
מה פה לא נכון ומה הבעיה,
מה לא בסדר בי והאם אני משוגעת,
כשאדע - מה בכלל אני יודעת.
 
כשאדע כל

תנו לי לאהוב כמו בחלום,
תנו לי מלחמה ותנו לי שלום,
תנו ולו רק 24 שעות מאושרות,
תנו לי זריחות ובקרים בעשרות.
 
תני לי שחור ותנו גם אדום,
תנו לי לגעת בכוכבים היום,
תנו לי אחד למזכרת תמיד,
תנו לי דמיון, מדהים ומרעיד.
 
תנו לי לקחת ותנו לי לתת,
תנו לי שקר ותנו לי אמת,
תנו לי אור שבליבי ילהט,
תנו לי כשף אשליה מהפנט.
-------------
בדיעבד זה גם ביקורת

השירים נכתבו בעקבות הספר "המשחק של אנדר" מאת אורסון סקוט קארד. אני יכולה לתקצר לכם את הספר [זה ממילא לא יספיק] אבל מכיוון שכל שיר עוסק בנושא אחר אני אתקצר פעמיים בנפרד, משתי זוויות שונות. צר לי, אבל אם לא קראתם את הספר תבינו מעט מאד. אני מעלה בגלל שאני יודעת שיעקב קרא [וגם עינב].
 
[פרולוג ראשון: כל שורה בשיר היא תלת-משמעית. הספר מתנהל בשלושה משחקים (אם תרצו מימדים) שונים. הראשון, והמציאותי

זה בנוי על בסיס דמות ישנה ומשהו שהתחלתי פעם אז זה לא רק על עמונה...
"זה לא מפריע לי!" צעק אריאל ובעיניו כמעט עלו דמעות "נמאס לי! נמאס לי להיות... שונה מכולם..." "אבל אתה שונה, אריאלי" ניסתה אימו להרגיע אותו "אין מה לעשות וזו לא אשמתך. פשוט תתרגל כבר- יש דברים שאתה לא יכול לעשות. אני לא אתן לך". "אבל אמא, אני יכול" התעקש "זו רק הפגנה קטנה בירושלים, לא ביג-דיל, לא יקרה לי כלום. זה לא כאילו יהיו שם

תופסת בגלגל המנותק,
נסחפת, מתרחקת,
הים אוחז בי חזק-חזק,
ואני שוב מתאפקת.
 
איך אני לא צועקת?
איך אני לא בוכה?
לא רוצה- אך מתנתקת,
רוצה- אך לא שמחה.

זאב בודד,
בהר, בכפר,
אויבים לו רבים,
וחברים?
משוטט
כה וכה,
אך לא מוצא מנוח
לנפשו.
שקט
זה כל מה שהוא ביקש,
אבל מסביבו
נמרים ונחשים,
והוא:
רק זאב בודד,
בהר
או בכפר.
-------------
יסלח לי זאב על השימוש בשם שלו...

כשהגעתי לחוף הסערה,
בפעם הראשונה,
ראיתי אותו על החוף הנורא,
מכונס בתוך כנפיו,
שומר לעצמו את יפי נוצותיו,
וכל הדרו בוהק באור פנינה,
וקול הדרו זועק שיר וקינה.

הופנטתי מאש עיניו,
נשביתי בקסם העתיק,
ועוף החול של דקלי הזהב,
באש עטף אותי ואל אודם השחר הרחיק,
שבְּאופק המחר מחזיק.

ניסיתי להתקרב אליו ולגעת,
נתקלתי בחומת אש,
וידעתי כל מה שלא

צעקתי, בכיתי,
שקט ביקשתי,
עיניי עצמתי,
אור ביקשתי.
 
רצתי, ברחתי,
להישאר ביקשתי,
צעקתי, שנאתי,
אותך ביקשתי.
----------
וזה דווקא לא שופץ מטיוטה ישנה אלא תוצר ישיר של טיפת מוזה שנחתה עליי היום.

חיוכים ישנים מכים בי,
בחיוך ודמעות התרגשות,
זכרונות מתוקים מתעוררים,
לרגע קצר, יפה ופשוט.
 
רק דקות ספורות של טוב,
וחיוך נשאר לזמן רב על פניי,
לא חלף זמן רב, אך התגעגעתי,
ולפגישה הבאה נתונים כל מעייניי.
 
-----------------
זה די ישן, סידרתי את הילקוט אתמול, שלפתי כמה טיוטות ושיפצתי.... כשאין מוזה, ממחזרים.
ויש פה מישהי שאמורה להבין על מה אני מדברת...

הוא הניח את צרורו הדל על הספסל וטמן את ראשו בין כפות-ידיו. עכשיו הוא כמו כל אלה. איך הגיע למצב הזה? הוא מעולם לא דמיין את עצמו כחסר-בית... הוא, קבצן מהרחוב...
הוא זכר את עצמו כבחור צעיר ונאה, צעיר ומאושר. דבר לא חסר לו. היו לו את כל הנתונים להצליח בחיים. כולם סיפרו לו כמה שהוא חרוץ ונבון ובעל מוסר עבודה גבוה ושיוכל להיות כל מה שרק ירצה. אולי הוא יכול היה להיות כעת מנכ"ל של איזו חברה ענקית, ולגור

הוא נזכר בכאב בפרסומת ההיא, מהטלוויזיה, של הבחור ששתה "רק 2 בירות". הוא גלגל אותה במוחו, מתענה מכל רגע. כשהגיע לסוף, משהו השתנה. הפרצוף החבול, המיוסר, שסובל לנוכח הקריאות "רוצח" לא היה של השחקן. הוא היה שלו עצמו. 'אתה שתית, נכון?' הדהדו הקולות בראשו 'רק שתי בירות'.
והמסדרון ההוא, מסדרון בית-החולים, המואר... כמו כאן.
אבל בראשו היה חושך... ושקט. רק הצפצוף מהפרסומת, שהולך ונהיה מהיר עד שהופך לצפצוף

אפרת בטשה ברגליה בעפר. האינסטינקט הבסיסי של כל טרמפיסט- לקלל נהגים שלא עוצרים / לא נוסעים למקום ה"נכון" הכניע אותה. "יהרוג אותם להעלות טרמפיסטית אומללה לאוטו?! מה כבר ביקשתי?!" רטנה. היא הכתה בכפות-ידיה על צרור הבלונים הקשורים לתיק, ממולאים בהליום ומצפים להגיע לאולפנה מסוימת בבנימין ולשמח מישהי מסוימת.
"ותחשבי שהיינו צריכות להיות עכשיו בשיעור אלגברה..." ניסתה ענת, האופטימית תמיד, לעודד אותה.

ים הדמעות הבוכות.

מגלי געגועיו משתקפות צרותיי,
רסיסיו המלוחים מספרים עינויי,
מצולותיו השותקות יַראו זעקותיי,

חולו הזהוב יחמם את הלב,
יבטיח שיש תקווה לאוהב,
ייקחני אליו, יגע, יקרב.

צדף ורדרד יזכיר חיוך נושן,
קונכייה ריקה תגלה נבכי הזמן,
כוכב הים יזכיר לי אותן-

שנות השמש, היפות, הצוחקות,
מוקפת חברות, עיניי בורקות,
שנות אור ושמחה,

וכשאשכים קום,
אל בוקר חדש,
אראה בבבואתי,
אותי- אחר, נרגש.
 
חיוך על פניי,
שמחה בעיניים,
יקחוני מעלה,
אל תכול השמיים-
כנפיים.
 
אמריא עוף,
אל הבוקר האחר,
ומאז ולעולם,
כבר לא אסבול יותר.
 
לא עצב, לא כאב,
רק לחייך ולחייך,
חיים מאושרים,
ימים פתורים,
ברורים,
בהירים,
בלי למה ואיך.
 
שמחה,
אשר לא חוויתי מעולם,
ובלי

יורדת מהפסים,
סוטה מדרך המלך,
כבר כמה שנים,
לאט-לאט מתרחקת...
מנסה לאחוז,
להתקרב,
נופלת, לתהום חדשה.
עזרו לי, צועקת,
אך קולי אבד.
נותרתי, מתרחקת, לבד.