קרעי דפים מתוך ספרי ילדות וברז, מכוסים אבק ושברי בטון, ערימה גבוהה-גבוהה של הריסות ועליהן עומד ניצב, בראש מורם ובחזה מתוח, בגאווה מרוסנת אך מופגנת, בחור גבוה לבוש מדים. תפוח גדול, ירוק ועסיסי בכף-ידו. הוא נועץ מבט בקליפתו המבריקה, משפשף אותו בחולצת-מדיו בצבע הזית ונועץ בו את שיניו. עסיסו של הפרי נוזל על סנטרו והטעם החמצמץ מתפשט בפיו.
הוא נכנס לבית. צריך לעזור לארוז. הוא לוקח ספר מן המדף ומכניס אותו לארגז. הילדה תופסת בספר שלה ומוציאה. הוא מכניס. היא מוציאה. מכניס. מוציאה. היא נועצת בו מבט קשה. ילדה קטנה וכל-כך נחושה.
נחושה ורגישה.
היא רגישה, אבל היא לא בוכה. רק נועצת בו מבטים נוקבים ועצובים. ההורים שלה רוצים שיצא מהבית. עוד כמה חיילים מצטרפים אליו. כשהמשפחה מסרבת לארוז הם מוציאים אותם בכוח, מגבבים כמה חפצים אל תוך כמה ארגזים וזורקים אותם יחד עם הרהיטים הגדולים אל המכולה. הוא פותח את המקרר ושולף תפוח גדול ויפה.
שעות ארוכות עוברות. כל-מיני אנשים צועקים עליו, בוכים מולו, מדברים איתו ולא אכפת לו. הוא מאומן היטב.
התפוח שלו, שלהם, בתרמיל. קורא לו, קורץ אליו. הוא רעב. הצרחות, הדמעות, ההתעקשויות, זה כל-כך מעצבן אותו. הוא כל-כך רעב.
והשעות המשיכו לחלוף, לאט ובדממה. התפוח היה טעים ומשביע.
הבולדוזרים הגיעו והיישוב הירוק והיפה הפך לכתם אפרפר בחולות ובדיונות הצהובות. כמו כתמי-מכות חומים על תפוחים.
התפוח שלו לא היה מוכה. הוא היה מושלם. החייל עזב, מרוצה אבל עצוב, עם המיץ החמוץ על הסנטר והדמעות המלוחות על הלחי.
הספר שלה, ההרוס, נשאר מאחור. המבטים הזועמים שלה נחקקו בליבו והתחלפו בעיניה בדמעות. היא לא מבינה למה. גם הוא לא, אבל הוא אומן היטב, וכבר לא אכפת לו.
החייל מזמן הלך, חזר לבית שלו, לשגרה שלו.
ועל ערימה של שברי בטון, צינורות וברזים- דפים קרועים ותפוח ירוק אכול שמשחיר כמו שמי הערב היורד.
יורד על תל ההריסות- נחוש ורגיש.
תגובות
חזק ביותר.
באמת שאין לי מה להגיד על זה
(חוץ מהעובדה שכל הסיפור בצד שמאל של המסך וזה קצת מפריע לי בעיניים..חח..למה זה?)
:-)
שיהיה..
אין מילים, כולם כבר אמרו...
בס"ד.
"בגוש קטיף בלב החממה,ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה למה??..."
אהבתי.ממש יפה.
מצטערת שהגבתי רק עכשיו. המחשב שלי הרוס...
בהתאם לתחושה, לדקויות שכל כך חשובות!!!!!!