רוצה לאהוב ושונא.
איך אני לאט משתנה.
שיר אחר שיר במחרוזת תקווה,
גבולות עדינים בין שנאה לאהבה.
זריחות תכולות לבקרים
על גבעות והרים שחורים,
נגיעה מתחמקת, קול חזק, אהוב ומוזר,
יש פה משהו - מוכר אבל גם זר.
זוג עיניים חודר,
לאט-לאט אחר.
וכל זריחה או מילה או תקווה- הכל כואב,
וגם כל בוקר או מגע או מבט נוקב,
וכל-כך רוצה אותם לשנוא... אבל אוהב.
תגובות