על גבי משא שנים,
אוצרות געגועים,
שמחות וחיוכים.
וכעת-
אני עוברת בשדות העצב,
בשביל ארוך-ארוך,
לא רואה את הסוף,
והמשא על גבי,
רק מכביד,
ומקשה את דרכי.
הקוצים שבמישור,
בי משתלחים,
ומתי אגיע,
אל ארץ ההרים,
השמחה לעולמים?
והאם אגיע,
אל ארצי,
אל נחלת מולדתי?
ואיך אגיע,
האהיה אני?
והדרך ארוכה,
וסופה לא נראה,
וכל שנותר לי,
מעט שהוא הרבה-
תקווה קטנה
אך חזקה,
ונצחית.
תגובות
בתור אחת ש"משא השנים" על גבה ,קצת הרבה יותר כבד משלך,ברוך ה',השיר קצת הצחיק אותי.
זה כמו ששלמה ארצי היום צוחק על השיר שכתב פעם כשהיה בן עשרים "בגן העדן של ילדות"
הוא אומר "חשבתי אז שאני זקן.."
(ראיתי פעם איזו הופעה חיה שלו בטלויזיה,זה היה מעניין מאד לראות איך הוא מתייחס היום לשירים שהוא כתב פעם,
הוא בעיקר צחק על עצמו.
היתה למשל,בחורה בקהל שבכתה כשהוא שר "פתאום כשלא באת",
אז הוא צחק ואמר לה :
"מה את בוכה? זה היה טוב מאד שהיא לא באה,אוי ואבוי לי אם היא היתה מגיעה בסוף"...)
בוקר טוב לכולם.
אבל משא יש לכל אחד.
ושלי- המועט- בינתיים מכביד מאד.
אני לא רוצה לדעת מה יהיה כשאני אהיה בגילך...
המשא אצל כל אחד שונה, אבל לכולם משא כבד ומלא בהרבה רגשות, תהיות, מחשבות ודמיונות.
"אני יודע שלמסע הזה יש סוף טוב"... (אודי דוידי)