זיכרונות. [שנה לאירועי עמונה].

זה בנוי על בסיס דמות ישנה ומשהו שהתחלתי פעם אז זה לא רק על עמונה...

"זה לא מפריע לי!" צעק אריאל ובעיניו כמעט עלו דמעות "נמאס לי! נמאס לי להיות... שונה מכולם..." "אבל אתה שונה, אריאלי" ניסתה אימו להרגיע אותו "אין מה לעשות וזו לא אשמתך. פשוט תתרגל כבר- יש דברים שאתה לא יכול לעשות. אני לא אתן לך". "אבל אמא, אני יכול" התעקש "זו רק הפגנה קטנה בירושלים, לא ביג-דיל, לא יקרה לי כלום. זה לא כאילו יהיו שם יס"מניקים או משהו כזה..."
הזיכרון הכה בו בעוז.
הוא יושב לבדו בחדרו. כל חבריו בעמונה ורק הוא- 'אמא שלו לא מרשה לו'. חבריו מתקשרים בהתרגשות. הם כבר התנחלו באחד הבתים, עכשיו הם רק מחכים ליס"מניקים שיבואו לחטוף מכות... והוא לבד. תקוע בבית... חבריו היו בחזית, חטפו מכות רצח ולא היססו גם להחזיר, רק הוא, כתמיד, במצבי הרוח הקיצוניים שלו, שקל להתאבד. ברצינות. הוא לא רצה לחיות ככה.
לכולם נותרו מזכרות מאותו יום: לאורן צלקת בראשו, ליד האוזן, מאלה; לאלעד צלקת בצורת פרסה על השוק השמאלית; לאליאור- חרדה איומה מסוסים; לערן- שנאה ותיעוב עזים וקשים מנשוא ללובשי מדים כחולים ולאריאל- רק ייסורי מצפון.
"אמא" התחנן "אני לא ילד קטן". "אני יודעת" היא נאנחה והביטה בבנה. אולי זה בגלל שלא ראתה כמה גבוה הוא... בשבילה הוא תמיד יישאר אותו הילד בן ה-12 ששכב במיטת בית-החולים בנחת... "אמא, זה כלום" הוא המשיך "אליאור יהיה שם ויעזור לי, וגם ערן ואלעד ואורן ודוד ויוני ו...- אמא אני אסתדר!"
"בירושלים, חמוד?" התלבטה אימו "זה לא קל". "זה קל!" הוא צעק "אני יכול, זה כלום, זה בכלל לא משפיע עליי! אני לא באמת שונה, אני בדיוק כמוהם, אני יכול לעשות כל מה שהם עושים, את לא נותנת לי להיות כמו כולם!"
הוא זכר, כ"כ הרבה שהצליח לעשות, כ"כ המון, גם ככה.
על הגג בכפר-דרום... החבר'ה מתארגנים, רצים ורק הוא עושה חיקויים של אריק שרון. "די!" אמר לו אליאור, מתגלגל מצחוק. "תפסיק, אריאל אתה מפריע!" "הֵא-הֵא!"השיב לו אריאל בקולו של ראש הממשלה דאז. עם הגיע השוטרים לפנותם, גם אריאל טמן ידו בצלחת וזרק מכל הבא ליד.
המגבלה שלו לא מנעה ממנו את זה, אז מהי הפגנה קטנטונת לעומת זאת?
"אמא!" התבכיין, שוקל היטב את צעדיו ומחליט שזה הדבר הנכון לעשות, "בכפר-דרום הייתי! לא קרה לי כלום... ולשם אני לא יכול ללכת?!"
אימו השפילה מבט.
זו הייתה טעות---"
"אבל לא קרה לי כלו---"
"בנס!! אני לא אסכן את בריאותך בגלל השיגעונות שלך!"
"אני עוד שלושה חודשים בן 18!!" צעק "אני יכול להחליט לבד!"
לבד...לבד... היא ידע היטב מה הזיכרון הראשון שלו, אך שהוא היה קצת מטושטש.
הוא היה בן שנתיים וחצי ורצה להכין סנדוויץ' לבד.
"אמא! תני לי!"
"לא, חמוד, אני אכין..."
"אבל אני יכול! אני גדול! את אמרת לי!"
"אתה לא גדול מספיק בשביל להשתמש בסכין, אריאלי..."
"אני גדול! אני יכול לבד!!"
"אמא... נו, זה שום-דבר... פשוט תני לי! אני לא הולך לבד, את יודעת-"
אימו התיישבה בנחת, אחזה בשַלָט והדליקה את הטלוויזיה.
"שוב המכשיר הארור הזה" רטן אריאל ופנה לחדרו. הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג אחד מעשרות המספרים שחתומים בזיכרונו במהירות.
"לשכת-ראש-הממשלה-שלום-מדברת-יעלי-במה-אפשר-לעזור-?" "שלום" השיב אריאל בקול עבה "רציתי לדעת מה עשיתם היום על-מנת לשחרר את ג'ונתן פולארד". הוא נהג להתקשר מס' פעמים ביום ולדבר בקול לא לו, אבל הפעם טריקת-הטלפון מהצד השני שעממה אותו. הוא הדליק את המחשב אבל לא התחשק לו לעורר מהומה בשום פורום או להתלהם בשום טוקבק. באמת, זו רק הפגנה.
זה לא נתן לא מנוחה, הוא חזר לסלון ודרש מאימו שיחה. הוא ידע שיצליח.
רק פעם אחת הוא לא הצליח.
הוא זכר איך התקשר אליו אליאור בקול רועד וחנוק מדמעות וסיפר לו באימה ובהתרגשות על הזוועות שמתחוללות שם. אליאור הוא לא בחור רגיש, אבל נדמה היה לאריאל שהוא שומע צלילי בכי. אליאור מעולם לא התגבר על זה ואיש לא ידע מה היה הדבר שגרם לאליאור לכזו טראומה.
אימו של אריאל ידעה היטב כמה זה חשוב לו. הוא השתדל ללכת לכל הפגנה, במיוחד לאלו של פולארד. הוא גר במרכז ולהפגנות בתל-אביב היה לו פחות קשה ללכת. בירושלים זה היה קצת יותר מסובך...
"אני לא אעשה בלגן, אמא" הוא התחנן "באמת, אני נשבע!" "פעם אחת תוותר!" היא קראה "לא יהרוג אותך!"
שניהם זכרו איך זה קרה, איך הוא כמעט נהרג, זכרו היטב.
הוא היה רק בן 12, בכיתה ה'; תמיד היה גדול בכיתה. חצר ביה"ס. נטושה, מלוכלכת וזרועה בגרוטאות. ילד גדול הציק לו. הם רבו, הילד דחף את אריאל, אריאל נפל על מוט ברזל חלוד ונפצע בגבו. בהתחלה זה לא היה מאד רציני אבל הניתוח הסתבך קצת ו...
"אריאל, חמוד, בבקשה" התעקשה אימו "זה לא בשבילך. בטח יש דברים שאתה יכול לעשות מהבית". "יש" אישר אריאל והניח לאימו לחייך בשביעות-רצון לפני שהמשיך "אבל אני רוצה לעשות גם את זה. מספיק גרוע שבעמונה לא הייתי. אני רוצה לעשות הכל, מבינה? כל מה שאני יכול!" "אבל אתה לא יכול הכל" היא נאנחה בכבדות "אתה חושב שזה משמח אותי?" הוא התעלם משאלתה. "אני יכול!" קרא "זה לא כזה ביג-דיל! אתם לא יכולים כל-הזמן לשמור אותי לידכם, בבית! אני לא ילד קטן!"
ילד קטן... ישן במיטה הגדולה. כשיקום יצטרכו לספר לו. אריאל, הילד הבוגר, הפעלתן, הכמעט-היפראקטיבי. הוא לא יוכל לסבול את זה. אחרי שיתאושש מן ההלם של השפעת הבשורה על חייו ושינויים בטח תהיה לו בטן מלאה על כל היבט של העניין. תמיד יש לו מה להגיד ותמיד הוא עומד בדעתו. בויכוחים- הוא תמיד ינצח.
"טוב," היא אמרה באיזה עירוב של כובד-ראש והקלה "תביא את הטלפון האלחוטי". "למה?" שאל. "אני צריכה להתקשר לאליאור" היא צחקה "להגיד לו שישמור עליך כמו שצריך".
"תודה, אמא!" הוא קרא "תודה-תודה-תודה!"
היא התקרבה אליו וחיבקה אותו חיבוק מסורבל, אבל היא לא נישקה אותו. אחרי הכל, הוא באמת כבר לא ילד קטן.
אריאל היה כ"כ מאושר.
הוא הודה לאל שלא עשה אז את מה שחשב לעשות. העולם הזה נחמד לפעמים. אפילו הורים יכולים להיות בסדר. וגם אם הוא לא היה מת, צלקת בפרק כף-היד זה לא ממש הירואי...
הוא סובב את כיסא הגלגלים בסלון המרווח וחזר אל חדרו. חזר לו החשק לעשות את מה שתמיד אפשר, ואמא לא מציקה לגבי זה- לכתוב טוקבקים, בידיעה שלעולם לא יפורסמו. הייתה שם כתבה שממש... איפה המקלדת האלחוטית? רק רגע...