היא הביטה מטה בפתאומיות, מבטה נתקל בנעליה הכהות, הישנות, מוכתמות בירוק עוד מהיום ההוא לפני שנתיים בו צבעה את החדר ואז שב אל הבנות המצחקקות היושבות על שולחן עץ רעוע בקדמת הכיתה. לרגע רצתה שהשולחן יתרסק והג'ינג'ית הגבוהה שיושבת עליו ברגליים מתנדנדות מטה תתרסק פנימה ותרגיש כאבים עזים וחודרים... דווקא בעצם הזנב. דווקא שם, בקצה הגב, במקום כזה שהכאב מכווץ את כולך. היא הכירה את זה טוב. היא הכירה הרבה סוגים של כאב אבל מעטים מהם השתוו לזה שהרגישה כשהג'ינג'ית לחשה לחברותיה שגם סבתא שלה נועלת נעליים יפות יותר ובלי ספק יקרות יותר.
ואז חברתה של הג'ינג'ית צחקקה בקול בלתי נעים בעליל ושלחה מבט מזלזל בנערה בעלת שערות הדבש הבהירות וקצרות. חברתה של הג'ינג'ית הייתה נערה נמוכה וצבועת-שיער בעלת עיניים צרות שהנעליים שלה – לפחות לדעתה של לורי – היו גרועות לא פחות מהנעליים החומות הדהויות (או שמא הכתמים נותנים לה את הפריבילגיה לקרוא להן ירוקות?) – ברצועותיהן הדקות המשתלשלות סביב האצבע והעקב, תופסות אך בקושי את כף הרגל ומאיימות להשתחרר בכל רגע ולצלול יחד עם המשקולת המתיימרת להיות סוליה אל תוך הילקוט של הג'ינג'ית. לורי, ברגשי אשם ומבוכה, דחפה את כפות רגליה אל מאחורי התיק הכחול המסמורטט, בטח מספקת להן סיבה חדשה ללעוג לה. היא אף-פעם לא רצתה להיות שונה אבל היא תמיד הייתה, בלא ברירה, כאילו צחוקו של הגורל מלווה אותה בכל מקום אליו תלך ולא מניח לה להיות, כפי שתמיד שנאה להתפלל ולרצות, אהובה. שייכת.
אבל אין דבר בעולם שיוכל לגרום לילדה כזו – במבטה החום והחם, בשערות הדבש המגולחות כמעט עד תום ובתווי פניה החדים והעדינים, כמו עוצבו במתכת – להרגיש שייכת אל האנשים הרגילים, אלו שמימיהם לא הביטו מחלון גבוה וחלמו על היום בו יהפכו לציפור. היום בו הכל ייגמר. לורי קראה לזה 'יום הדין' – היום בו כל צועני נטוש שמאמין בחופש הנצחי והאינסופי יוכל לעוף, לעוף חסר-דאגות ובלתי-משועבד לדבר, כמו ציפור דרור נודדת, עם שבט הצוענים הנכסף.
לורי האמינה שהיא נולדה להיות ציפור, ולכן היא שונה כל-כך מבני-האדם הרגילים, האנושיים, הכבולים לקרקע בחבלים עבותים של שגרה וחוסר-דמיון. לורי הייתה ציפור פצועת-כנף. לו רק יכלה להשתחרר מן העצב שגרם לה הרצון להיות שייכת למישהו, למשהו כאן (למרות שזה נגד את כל אמונותיה ברוח הציפור החופשייה) הייתה יכולה לעוף כבר הרחק מכאן, לחיות עם שבט הציפורים הנודד, זה שכולם מאמינים שהוא סתם חבורת צוענים משונים בעלי אמונות מטופשות ואגדות-עם מעוררות-גיחוך. היא הכירה את השבט הזה, אף שמעולם לא פגשה בו. היא הכירה את דמותה האמיתית שמשתקפת במראה, בעלת-כנפיים ויפת-עיניים כצוענים. היא ראתה רק צועני אחד שעיניו השחורות סיפרו לה את כל האגדה, ובדיוק ברגע שהייתה זקוקה נואשות למשהו להאמין בו – משהו שיסביר את שונותה ואת בדידותה, בדיוק אז הגיע הציפור שאחז בעיניו את הסיפור האמיתי על מוצאה. אז, כשנתקלה בו, הוא שוטט במדרחוב ולבש מעיל גדול וחום כדי להחביא את כנפי הדרור שלו. תלתלים הקיפו את פניו כמסגרת זהב וקיפצו על מצחו חרוש-הקמטים כשעיניו השחורות נתקלו באלה של לורי וגילו לה בלי מילה מי היא באמת. באותו רגע גורלי עלה במוחה כל הסיפור על שבט הצוענים כמו מתוך מסתור והיא הבינה שכמו הבחור עם תלתלי-הזהב גם היא צוענייה שננטשה מאחור ורק צריכה להשתחרר מהכבלים האנושיים כדי לעוף אל השבט שלה. היום בו לא תרצה בהם יותר – בבני-האנוש הנחותים – יהיה יום הדין שלה בו תפרוש כנפיים ותזכה לשוב לעמה בצדק ובחירות.
היום המיוחל, הנכסף, הנורא.
כל עוד הוריה הרגילים של לורי כפו עליה ללכת לבית-הספר שלהם ולנסות להיות, כפי שהתחננו בפניה תמיד, כמו כולם, היא לא יכלה שלא לרצות להיות אחת מהם. זה סתר כל היגיון וחלום שלה אבל הציפורים בכל-זאת לא באו לחפש אותה והיא צריכה משהו אחר, מישהו. בכל-זאת, למרות שהיא כל-כך שונה ושהאמת מחכה לה אי-שם קשה, קשה מאד להיות לבד, בלי איש שיידע את סודה ויעודד אותה שיום הדין בוא יבוא.
זה היה מבוי סתום. אם היה מישהו שיעודד אותה לא הייתה יכולה לעוף כי הייתה קשורה מדי לפה ומצד שני אם לא היה מישהו שיעודד אותה עדיין לא יכלה לעוף כי היא רצתה אחד כזה. היא רצתה להתגבר על זה, להיות מספיק בשביל עצמה ומנגד ידעה שלעולם לא תוכל להיות טובה מספיק כדי לשאת את הסוד לבד והתפללה למישהו נוסף שיראה אותה כציפור חופשייה ויגיד לה שהיא מוכנה לעוף. היה נראה שאין פיתרון לצרתה והיא תישאר פה לבד לנצח, עם שיעבוד אינסופי - עד אותו יום במדרחוב (שכבר החל למלא חלק גורלי ביותר בסיפור חייה).
היא עמדה לבדה בדממה, ידיה תחובות לכיסי הסווטשירט הכתום שאימה – כשהביאה לה אותו שלשום – טענה שהוא חדש (הוא בהחלט לא נראה כך) והביטה בקבצן העיוור שניגן על סקסופון בפינה. הוא נראה כל-כך זקן וכל-כך תשוש שלא היה לה ספק שהוא שמע הרבה ועבר הרבה בחייו. היא רצתה לגשת אליו ולשאול אותו אם שמע פעם על חבורת הצוענים שמאמינים שהם ציפורים אך לא העיזה, זה היה מוקדם מדי, היא ממילא הייתה כל-כך כבולה... ואז חלף מולה אותו צועני נטוש, בעל תלתלי-הזהב והמעיל החום והביט בה לרגע. היא מיהרה אחריו, מבינה בהארה רגעית שזה הפיתרון- הוא יוכל לחלוק איתה את סודה ויחד יוכלו להשתחרר וכנפיהם יחלימו ואז, ואז היא תעוף יחד איתו. ברגע שראה שהיא דולקת אחריו הוא פתח בריצה שלא הייתה מביישת שום אתלט מקצועי והיא התקשתה לעמוד בקצב שלו. "חכה לי, בבקשה!" קראה אחריו, מתנשפת "חכה, אני יודעת הכל, רק חכה לי!!" הוא לא עצר לרגע, נמלט בין הקהל המשתאה ומנסה להתחמק מהמעקב הצמוד. הוא עבר את הפינה והיא המשיכה לרוץ, מסרבת להתייאש. לו רק יכלה לעוף עכשיו אין ספק שהייתה משיגה אותו ואת חלומה החומק מבין אצבעותיה. "חכה לי" צעקה בחוסר-אונים "חכה, יוריק, חכה!!" הוא כשל בפינה, מתגלגל בתוך עצמו מרוב פחד ומנסה להמשיך לזחול הלאה, לא לעצור. "תקשיב לי" אמרה כשרכנה לידו "אני רק רוצה לדבר" "מאיפה 'ת יודעת מה 'שֵם שְלי?" מלמל והביט בה בעיניים פעורות מאימה "מה 'ת רוצה ממני, ילדה?" היא לא ידעה בעצמה מאיפה הגיע שמו של יוריק אל שפתיה. בטח מאותו מקום שהגיע סיפור הצוענים כשפגשה בו לראשונה- ממעמקי זיכרונה, מימי הצוענים. אולי הוא אפילו אחיה. "תראה, קוראים לי לורי. אני רק רציתי להגיד לך שאני יודעת" התנשפה והתקרבה אליו "אני יודעת כי גם אני ציפור, גם אותי הצוענים השאירו מאחוריהם, ואני רוצה לחזור. אולי, אולי אתה תעזור לי ושנינו נוכל לעוף מפה, לחזור. תראה לי, בבקשה, תראה לי את הכנפיים שלך" הוא דחף אותה ממנו, מתחפר במעילו ונושם בקול, מזועזע ומבוהל.
"אנ'לא מכיר אותך" אמר בלי היסוס "אנ'לא יודע מי את ומה 'ת רוצה ממני ל'זאזל. ת'זבי אותי, פסיכית" ובמילים אלה חתם ורץ משם. לורי הביטה אחריו בפליאה, רועדת. למה הוא מתכחש לעצמו, איך הוא שכח שהם יקבלו אותו בחזרה אם רק יגלה איך לעוף? הלא כבר יש לו כנפיים, במאמץ אחרון הוא יוכל להמריא אל חיי הנדודים, אל המקום אליו הוא שייך, למה הוא מוותר? למה הוא בוחר להיות כבול? ומה, מה כובל אותו?היא ניסתה להתרומם ומשהו שהוא הפיל נבעט מברכה והתגלגל משם. מזרק חד ומאיים למראה.
היא קמה והלכה, מאוכזבת מיוריק אחיה, שבו תלתה את כל תקוותיה. ואז החליטה שהיא לא מוותרת ושאינה צריכה אף-אחד, לא אדם ולא ציפור, כדי לעוף. היא חזקה מספיק והיא תעשה את זה, עכשיו. היא תוכיח שיש לה את האומץ לעוף, והכנפיים? בטח כבר יבואו אחריה... היא ידעה שככה יוריק קיבל את הכנפיים שלו, היא ידעה שהוא קיבל את האומץ ואז חזר בו ושב לכבליו, לחייו האנושיים, לשפלותו. היא לא זקוקה לו.
<0>
לפני שמישהו הספיק לשים לב בכלל שהיא עומדת שם היא קפצה. הכנפיים לא הופיעו פתאום יש מאין והיא לא הצטרפה לצוענים אלא רק למיליארדי האנשים שלא ישובו, למתים הנשכחים (היא הייתה מאלו שנשכחו די מהר, ושדמעות מועטות הוזלו עליהם, בעיקר מאלה שההספדים שלהם נשמעו כאילו נלקחו מהאינטרנט. זה היה בלתי-נמנע בהתחשב בעובדה שמעולם לא השתייכה לשום אדם ולשום חברה, ולא כי לא רצתה אלא כי לא יכלה, ואיש לא רצה בה). אולי היא לא הייתה מוכנה לעוף משם ואולי היה זה רק דמיון, חלום על המקום אליו נערה חריגה יכולה להשתייך, אבל הקפיצה מהבניין הגבוה לא השיגה את מטרתה, למרות האמונה והאומץ.
הג'ינג'ית וחברותיה באו לנחם אבלים, די נבוכות, אבל ייסורי-המצפון חלפו תוך יומיים, כשהלכו למדרחוב לקנות נעליים חדשות לחורף והיו הנחות מדהימות בכל החנויות היוקרתיות. הנמוכה בעלת העיניים הצרות מצאה מגפיים ירוקות בחצי מחיר שגרפו מחמאות מכולם.
יוריק ראה את התמונה של לורי בעיתון שגרר מפח-זבל. "הילדה המטונפת הלא-נורמלית הזאתי, שהרימה ממני ת'מנה שְקניתי לפני יומיים" מלמל לעצמו "מעניין מה היה לה בכלל. באמת שִ'יא הייתה צְ'כה פסיכולוג או מש'וּ".
זה תמיד היה מאוחר מדי בשביל להציל את לורי.
----------
הבטחתי סדרה? קיימתי. גם זה יכול להיכנס תחת הכותרת "אל תתנו לאדישות להרוג אותם". כולי תקווה שזה לא האחרון. אשתדל, ב"נ, להמשיך את הסדרה.
תגובות
נוקב.אהבתי.
ואז חברתה של הג'ינג'ית צחקקה בקול בלתי נעים בעליל ושלחה מבט מזלזל בנערה בעלת שערות הדבש הבהירות וקצרות. חברתה של הג'ינג'ית הייתה נערה נמוכה וצבועת-שיער בעלת עיניים צרות שהנעליים שלה – לפחות לדעתה של לורי – היו גרועות לא פחות מהנעליים החומות הדהויות (או שמא הכתמים נותנים לה את הפריבילגיה לקרוא להן ירוקות?) – ברצועות הדקות המשתלשלות סביב האצבע והעקב, תופסות אך בקושי את כף הרגל ומאיימות להשתחרר בכל רגע ולצלול יחד עם המשקולת המתיימרת להיות סוליה אל תוך הילקוט של הג'ינג'ית.
ההסגר פה באמצע הפיסקה מבלבל (גם לא הבנתי מה קשור הילקוט..)
אני אערוך.
לפי-דעתי זה מספיק.
אבל נראלי שתפסתי את הנקודה המבלבלת.
חברתה של הג'ינג'ית הייתה נערה נמוכה וצבועת-שיער בעלת עיניים צרות שהנעליים (זה אמור להיות סנדלים, לפחות לפי ההמשך...) שלה – לפחות לדעתה של לורי – היו גרועות לא פחות מהנעליים החומות הדהויות (או שמא הכתמים נותנים לה את הפריבילגיה לקרוא להן ירוקות?) – ברצועותיהן הדקות המשתלשלות סביב האצבע והעקב, תופסות אך בקושי את כף הרגל ומאיימות להשתחרר בכל רגע ולצלול יחד עם המשקולת המתיימרת להיות סוליה אל תוך הילקוט של הג'ינג'ית.
ועדיף לדעתי להוריד גם את המקף האחרון
אולי כדאי לשין במקום המקף נקודתיים?... או פסיק?
לא נראה לי ששמים נקודותיים אם זה לא פירוט של כמה דברים.