נדודי-שינה.

מור וינברג – מאז ומעולם נערה ממוצעת לכל הדעות – לא יכלה לשאת עוד את החודשים האחרונים שכל התהפוכות שעברו עליה בהם הגיעו לשיאן באותה סטירת-לחי מצלצלת שהעניקה לה אימה, בלי שום חרטה ומחשבה לאחור.

מור נשכה את שפתותיה בזעם, מנסה לעצור את הדמעות. היא מעולם לא הייתה כה רגישה, מעולם לא הייתה בוכה בתדירות כזו, עיניה מוצפות דמעות עם כל רמז לאלימות או כעס כלפיה.

 

"ושלא תעיזי להתחצף יותר, ילדה" התרתה אימה בפנים מכווצות מזעם "את מבינה את זה? מהיום תעשי מה שאומרים לך, ברור?! נמאס לי מהמשחקים שלך. כבר יותר מחצי שנה שאת עושה כל מה שבראש שלך, מתנהגת אל ההורים שלך כאילו הם אוויר, מסתגרת כל היום בחדר, לא עוזרת בבית, מזניחה את הלימודים שלך, מסתובבת ברחוב כל הלילה... זה לא יימשך ככה יותר. הגיע הזמן שתתעשתי. ועכשיו לכי להוריד כביסה. מיד".

 

 

הכאב האיום שוב הכה במור כשפילסה את דרכה ברגליים כושלות בין ערימות הכביסה אל המרפסת האחורית הקטנה וניגשה אל חבל הכביסה העמוס חולצות לבנות וסדינים נקיים. את הכאב הנורא הזה, מלא הפחד, היא פגשה לראשונה לפני יותר משבעה חודשים, ביום יפה אחד בעומקו של החופש הגדול. היום שהרס והחריב את יחסיה עם אימה, את שנתה הראשונה בתיכון ואת נשמתה.

אותו יום שמעולם לא סיפרה עליו לאיש.

היא ידעה, פשוט ידעה, שאף-אחד לא יבין. היא ידעה שמלבדה, איש ממכריה לא הרגיש כאב משתק כל-כך, כאב חודר ועצום מלווה בפחד חסר-גבולות. באותו יום שברחה מור וינברג מהמקום האהוב עליה בעולם – אליו לא שבה יותר – השתנו כל חייה. היא לא הייתה עוד נערה אמיצה, קשוחה, כריזמטית ופופולרית, תלמידה מצטיינת, חברותית ומוצלחת. יותר לא ניגנה בכינור באירועים משפחתיים, לא הלכה עם חברותיה לסרטים ולא ישבה עם אמא שלה בעודה מגהצת, קיפלה כביסה וסיפרה על המתרחש בביה"ס.

חייה נהפכו למסכת כאובה של בריחות ועינויים. את שעות הלימודים הייתה מבלה בישיבה בחצר או בכל פינה ריקה שמצאה וניסיונות-שווא להתנער מהמראות המזוויעים ששבו לטרוד את מנוחתה. כשהייתה מגיעה הביתה הייתה נכנסת לחדרה, נועלת את הדלת ומסרבת לכל תחינה, בקשה, דרישה או פקודה של אימה שתצא- לאכול, להדיח את הכלים שעוד מחכים מאתמול או לעשות משהו עם חברות. ממילא עם המעבר לתיכון התהפכו היוצרות בכיתה והמבנה החברתי השתנה כך שהיה למור קל מאד לנשור החוצה, אל הבדידות והאפילה שלה. עם רדת הלילה הייתה שוכבת במיטה ומנסה לישון אך אותם מראות שטופי-שמש אך מפחידים היו חוזרים לאיים עליה, לא מניחים לא לישון או אפילו לשכב במיטה לרגע והיא הייתה חומקת בשקט מחוץ לבית ומשוטטת לבד ברחובות המוארים של העיר, משלימה בשקט עוד יום של התבוננות מפוחדת בחיילים חולפים ברחוב שמזכירים לה את מה שכל-כך ניסתה לשכוח.

 

 

עם הימים התעצמו פחדיה וגם הייאוש התגבר. המורות לא חדלו מלהעיר לה שעליה להשתדל ללמוד ולא תוענש בחומרה, חברותיה נרתעו ממור החדשה והשונה שהתחמקה מהן והוריה רק רטנו על עצלנותה, אי-הצלחתה בלימודים והלילות הלבנים שלה ברחובות הדוממים של העיר. ויום אחד היא הבינה שאיש לא מקשיב לה, לא מתעניין במצוקה שלה, לא מבקש לדעת מה מפריע לה, מה מעיק על שמחתה ומהו הצל השחור הגדול שיושב על ליבה ולא מרפה, ואיש גם לא יבקש לדעת. אז היא עשתה מעשה, מתוך ניסיון נואש לעורר את תשומת-ליבם של מכריה, ידידיה ומשפחתה למשבר שעובר עליה.

היא ניגשה בשקט ובדיסקרטיות אל המספרה שמתחת לבית שלהם ובחשש-מה גילתה לספר – ידיד קרוב של משפחתה – מה היא מבקשת לעשות לשערותיה הארוכות והזהובות. הוא נחרד אך הבחירה הייתה בידי מור והיא לא נסוגה מהחלטתה- על אף הפצרותיו.

בידיים מיומנות ובחוסר ברירה הוא גזר את שיערה לאט, קווצות שיער חלקות ורכות נופלות על הרצפה כמו טיפות גשם, ואז נטל את מכונת התספורת וגילח את ראשה עד שכל מה שנשאר לה היה שכבת שיער קצרה, פלומתית וכהה. "מור!" נחרדה אימה כשראתה זאת לראשונה "מה פתאום הלכת ועשית כזה דבר בלי להגיד כלום? מה עובר עלייך, מור, זה בלתי ייאמן! זה מזעזע!" מור הביטה בה לרגע ואח"כ הלכה לחדר, לסתה התחתונה רועדת והיא מתאפקת מלפרוץ בבכי כשהמראה של אותן עיניים כחולות הכה בה, מחזק את התחושה שתגובתה של אימה נסכה בה. אם היא לא הבינה כשמור החלה ללבוש רק חולצות טריקו גדולות, כהות ורחבות וג'ינס ישנים- זה עוד היה אפשרי. אם היא לא הבינה כשמור הפסיקה לנגן בכינור- עוד היה סיכוי. אבל אם היא לא הבינה כשמור ויתרה על האוצר היקר ביותר שלה, על שערותיה היפות והמיוחדות- היא כבר לא תבין לעולם.

 

ושוב, כמו בכל דבר שעשתה בניסיון לעורר את תשומת-ליבם לכאבה, כולם כעסו עליה וגערו בה ומור כמעט יצאה מדעתה- איך, איך הם לא מבינים מאיפה כל זה בא? איך הם לא רואים שקשה לה, שרע לה, שהיא צריכה עזרה?!

והיא הייתה לבד זמן ארוך, ארוך מדי וכל הזמן עלה בדמיונה היום האחרון שבילה האושר שלה עלי-אדמות.

 

ובדמיונה זה קרה שוב ושוב: היא קרבה אל אותו בחור, כבן עשרים, מפוחדת, אפה כמעט נוגע בקצה אפו ועיניה האפורות והגדולות מביטות בנמשים הבודדים, הבהירים הפזורים על פניו, בחיוך הקטן והמריר המקובע בעדינות בזוויות פיו ובעיניו הכחולות הפעורות באימה.

כל מה שרצתה היה ללכת לטיול קצר על החוף, להתרענן קצת ואז היא ראתה אותו- מוטל על קו המים, הגלים הקוצפים מלחכים בעדינות את צד גופו השמאלי, מכף רגלו הרפויה ועד לקצות שיערו הכהה, הקצוץ. הוא היה לבוש מדי צה"ל והיא רכנה לידו לאט, בוחנת אותו וממששת בעדינות את הדסקית הכסופה, הרטובה והקרה. תווי פניו היו נאים ועדינים ושפתיו הדקות צמודות בשתיקה אינסופית. גופו היה דק, גמיש ורפוי. על עורו החיוור היא הבחינה בצלקת קטנה על המצח, חודרת אל הגבה, בזיפי זקן קצרים ומדגדגים ובשני פסים בהירים חוצים את רקותיו- עדות לכך שהוא נוהג להרכיב משקפיים. ואז- כשנגעה בלחי החלקה והקרה והביטה שוב אל תוך העיניים הכחולות, הפעורות, שואבות אותה לתוכן הכתה בה ההכרה שהוא מת, שהוא בעצם גופה שהים פלט ושדם קרוש וכהה מכסה את צווארו. היא רצה משם מהר, מנסה להתנער מהמראות והזיכרונות, מפוחדת וכאובה.

 

 

ואיש מעולם לא ידע את זה.

איש מעולם לא רצה להקשיב למה שעשה את מור לאותה ילדה בודדה ואבודה.

איש מעולם לא ניסה להקשיב לאימה ולפחד שהצמיחו שורשים בנפשה וצמחו עם כל גילוי של יחס עוין ובלתי-תומך מהסביבה.

 

ואכן, איש מעולם לא ידע למה ביום קיץ אחד, בעומקו של החופש הגדול לקחה מור וינברג – מאז ומעולם ילדה ממוצעת לכל הדעות – חמישה-עשר כדורי-שינה והתגברה סוף-סוף על נדודי השינה הממושכים והזיכרונות של אותו חייל נאה, שהדסקית האבודה שלו נמצאה לבסוף בידה של נערה שידעה שלא תובן לעולם ובחרה לוותר על הכאב.