"אתה יודע," נאנק תומר אל הרופא הצעיר שכרכר סביבו "כתוב: 'ושוב יום אחד לפני מיתתך'. נראה לי שזה היה אתמול אבל אולי, אולי יש עוד יום... בכל מקרה, אני רוצה לשוב..."
אתמול ממילא לא הייתה לתומר שנייה פנויה. הוא התרוצץ בסמטאותיה של עזה האפורה, מנסה להשלים את משימתו מבלי להתקל בטרוריסטים. עם רדת הערב הוא הגיע לשם, בחר גבה קומה וחסון. בקושי מצאו אותו, וקשה היה לזהות שהוא חייל צה"ל בגלל שמדיו לא היו ירוקים, אלא חומים-אדומים. הרופאים עשו ככל יכולתם, אך סיכוייו היו קלושים. גם הוא ידע את זה.
"שיקרתי לאמא שלי" חרחר תומר "היא לא ידעה שאני שם. שיקרתי לה ו...אני מצטער. תגידו לה". תומר נאנח עמוקות.
"אתה מתאמץ יותר מדי" אמר הרופא בהבעה מוטרדת "תרפה, בחור".
"אבל...!" הוא קרא בשקט. הוא אמנם שיקר לאימו אבל בעצם היה משהו שהטריד אותו יותר.
"השרירים שלך נורא מכווצים. תפסיק להתאמץ. תרפה".
תומר ניסה לעשות כמצוות הרופא אך לא הצליח להשתחרר ולהרפות מהמועקה הכבדה שרבצה על ליבו.
"כשהייתי בן 12" המשיך בוידוייו "ילד אחד הציק לי ואני... קראתי לו שמן. זו הייתה נקודה רגישה. הוא בכה במשך שעתיים, שעתיים וחצי".
"היית ילד קטן" ניסתה אחת האחיות להרגיע אותו "הוא הציק לך. תעזוב את זה, היית בסדר".
"לא" התעקש תומר "הוא ממש נפגע, היית צריכה לראות אותו! אחרי זה הוא לא הגיע לבית-הספר שלושה ימים. גם ילד קטן לא צריך לעשות דבר כזה".
"תעזוב את זה עכשיו" אמר הרופא מבלי להביט בו "זה הרי היה לפני המון זמן..." הוא עיין בצרורות הדפים שבידו בעניין "אתה בן... 28, זה נכון?"
"כן" ענה תומר ופלט קריאת-כאב כשהאחות החדירה מחט ארוכה אל תוך זרועו.
"תמסרו לו" הוא נאנח "תמסרו לו שאני מצטער, שאני כל-כך מצטער. השם שלו זה -"
"מספיק" קטע אותו הרופא "אל תדבר. תנשום עמוק".
"אבל אני חייב!" התעקש החייל הפצוע "אני לא אוכל להיות רגוע, אני לא אוכל - למות - רגוע".
"די תומר, די" הפסיק אותו הרופא. זיעה ניגרה על מצחו והוא התרוצץ סביב, מוטרד ומודאג. "אז כמה זמן אתה כבר בצבא?" פנתה אחת האחיות אל תומר "8 שנים" הוא השיב "התחלתי אחרי המכינה וחתמתי קבע".
"תומר היימן" מלמל הרופא הצעיר בעודו מעלעל בדפים "בן 28..."
"בתיכון כבר לא למדנו יחד" המשיך תומר בסיפורו "אני לא יודע - אף אחד לא שמע ממנו מאז. אני חייב למצוא אותו... חייב להתנצל".
"מספיק!" קרא הרופא שוב "די! אז קראת לילד שמן, אז מה?! כולם עושים את זה! אתה לחוץ מדי, אתה תהרוג את עצמך! תעזוב את זה כבר או שניאלץ להרדים אותך, ואתה עלול לא לקום!!"
כל האחיות הביטו בו בהשתוממות.
"היית צריך לראות את ההבעה על הפנים שלו" המשיך החייל העקשן "הוא כל-כך נפגע... אני לא מאמין שעשיתי את זה, אני חייב לבקש סליחה, אני חייב -" בשלב הזה הוא כבר היה על סף בכי "אני לא אוכל לעבור בלי להתנצל, אני חייב.."
"אתה לא עובר לשום-מקום!" צעק עליו הרופא "מספיק עם זה!"
תומר בחן אותו היטב, מנסה למקד בו את המבט המוטרד שלו.
דקות ארוכות הוא הביט בו כך. כולם שתקו. המולת בית החולים כאילו פסקה.
הרופא הוריד את המסיכה שלו.
"אתה לא צריך לבקש סליחה" הוא אמר בכובד ראש "הוא סלח לך מזמן. זה בסדר, תומר. אמנם זה היה איום, זה היה הנושא שהכי העסיק אותי בימים האלה וזה כל-כך הכאיב לי אבל סלחתי לך, לגמרי, באמת, מזמן".
"אודי" לחש תומר. פתאום הוא ראה כמה הרופא הצעיר הזה דומה לילד העגלגל והחייכן ההוא. "אודי, אתה... אני, אני כל-כך מצטער!"
"אל דאגה" חזר אודי והרגיע אותו "זה בסדר גמור. עכשיו רק תירגע, בבקשה, תן לי לטפל בך".
תומר הרפה את גופו הדרוך והמתוח סוף-סוף. הוא סילק את כל ההתרגשות שאחזה בו בכוח. הוא השתחרר והשתחרר והשתחרר... לבסוף הוא רק שכב שם, באיברים רפויים, ללא ניע וחיוך של שלווה ורוגע שפוך על פניו.
אודי הביט בו. דממה אמיתית שררה מסביב. דממה שקטה ורכה. הוא ראה איך נשימותיו מתארכות, איך הדופק מאט ונרגע ו...פוסק.
אודי הביט בו בחמלה.
"שעת המוות" אמר בעיניים דומעות "5:47 לפנות בוקר".
---------------------
מצטערת שיש לו שם זהה לדמות [שעוד מעט תתפוס מקום משמעותי יותר] בסיפור שלי. מקווה שזה לא יבלבל.
תגובות
לא שהסיפור מושלם - אבל הוא בהחלט שווה את זה. מדהים עד כמה את מוכשרת.
עכשיו - הערות.
א. זה היה קצת קיטשי מידי. כל הזמן דמיינתי בראשי איך הרופא פוקד על אחת האחיות לעשות טלפונים לברר מי הוא הנער השמנמן. בסוף כמו בכל סיפורי חיים ולדר זה היה הרופא. נו, מילא. זה עדיין היה ממש יפה.
ב. הדבר הכי יפה, שלא עליתי עליו עד הסוף - זה שהוא בעצם מת יום אחרי שהכל קורה, כי הוא מת אחרי הנץ החמה. זה מרשים. יפה לך.
עוזיה.
זאת הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה...
עמדו לי דמעות בעיניים, באמת...
מדהים! בטח אחרים ראו דבר כזה מיליון פעם והיו אומרים שזה קיצ'י... אבל הסוף בכלל לא צפוי! רק טיפ-טיפה צריך לשנות, לדעתי, בקטע של ה-"אודי!"
"תומר"!
זה לא היה ככה, אבל לונורא...
זה באמת נשמע ככה?! אוי ואבוי...
בכל-מקרה, ממש ממש ממש תודה!! שניכם!
המלצות כאלו מזה באלי לקרוא את זה -
אבל חכו שיהיה לי סבלנות, כי עכשיו אין ממש מצב..:-)
אבל יפה לך שני! איזה מחמאות..!:-)
ובמיוחד עם הערה ב'.
תודה עוזיה, לבד לא הייתי עולה על זה.
(אוף, נמאס לי להסכים איתך כל הזמן, אני דוקא נהנית מהויכוחים בין יהודה והשומרון....)
שבנימין באמצע - מפריד בין הניצים..:-)
ואחלה שאמרת, אני אשים לב לזה כשאני אקרא...
בנימין זה אנחנו הרי [אני... וגם את... ועוד כמה]!
איזה תפקיד מכובד, תודה... בתור זאת שאוחזת בדגל הסובלנות... קלעתם בול.
ואין לי ביקורת חוץ מזאת ששומרוני כבר אמר.
רק שגיאת דפוס אחת-כתבת "כל כל האחיות"
מה זה הסוף הזה?
סיפור נחמד, כתיבה נחמדה, אבל הסוף הרס לי...
צפוי או לא צפוי- כל אחד והציפיות והדימיון שלו.
אבל -וכאן אני מסכימה עם עוזיה- זה סוף של חיים ולדר. רק שאצל חיים ולדר יכול להיות שתומר לא היה מת, מרוב שמחה שהוא מצא את אודי. את כתבת את זה בסגנון כתיבה יותר עדין מחיים ולדר, אבל זה פשוט חיים-ולדרי!! אולי תכתבי סיפור חדש, דומה, אבל עם סוף אחר? (הייתי מבקשת ממך לשנות סוף אבל לי זה תמיד קשה לשנות משו שכתבתי, חוץ ממילה בשיר, גם זה לא תמיד, אז החלטתי לא לבקש..)
וסליחה אם נשמעתי בוטה
גם אני שונאת את הקיטש הזה ואצל חיים ולדר הוא בחיים לא היה מת...
אולי אני אנסה שוב.
מה אתם מעדיפים בתור סוף חלופי- את ההזוי [אבל ממש הזוי, שלא תפלו לאשליות], את הסוף הלא הגיוני כ"כ או את הסוף הקצת משעמם?
יש לי רעיונות לשלושתם אבל אני מתלבטת.
אני אשמח לראות בתגובה, או ביצירה חדשה את כל שלושת הסופים האחרים שחשבת עליהם.
וכמובן שההזוי הוא הכי מסקרן !
לנסות אחר.
אני לא יודעת מה תחשבו על ההזוי... הוא ממש מוזר.
והכתיבה-
הכתיבה מעולה!!הלוואי עלי כזה כישרון!!
:-)
וזה מאוד יפה, לא מבינה מה הבעיה שלכם.
וגם לא הבנתי את הקטע של השעות.. יש מסביר? עוזיה? מישהו?
והנץ יכול להיות יותר מאוחר גם..:-) תלוי מתי זה..:-)
עוזיה, למה בדקת מתי הנץ באותו יוםכדי לדעת אאם זה אותו יום או לא..?:-) או שהלכת על עמוד השחר..?:-)
סתם..:-)
יפה שני, שכוייח!
בס"ד.
ממש יפה!
את כשרונית ברמות מטורפות!
ובקשר לסוף- יש הרבה דברים צפויים בחיים.מה לעשות?
נהניתי לקרוא.
זה אמנם היה קצת קיטשי, ומאוד צפוי, אבל לא נורא.
ולמה לא לעשות כמו הסוף שעוזיה הציע- שהרופא פוקד לעשות טלפונים:-)