אפרת בטשה ברגליה בעפר. האינסטינקט הבסיסי של כל טרמפיסט- לקלל נהגים שלא עוצרים / לא נוסעים למקום ה"נכון" הכניע אותה. "יהרוג אותם להעלות טרמפיסטית אומללה לאוטו?! מה כבר ביקשתי?!" רטנה. היא הכתה בכפות-ידיה על צרור הבלונים הקשורים לתיק, ממולאים בהליום ומצפים להגיע לאולפנה מסוימת בבנימין ולשמח מישהי מסוימת.
"ותחשבי שהיינו צריכות להיות עכשיו בשיעור אלגברה..." ניסתה ענת, האופטימית תמיד, לעודד אותה.
הן המתינו בטרמפיאדה, תכננו לנסוע אל חברתן ולהפתיע אותה במסיבת יום-הולדת באולפנה שלה. אבל הנהגים לא חשבו ככה.
"אוף!" רגזה אפרת "בשביל מה הברזנו?! אף-אחד לא מעלה על דעתו אפילו לעצור לנו!"
"את מתלוננת?" סנטה בה ענת "לי יש בוחן היום".
עוד דקה או שתיים חלפו בדממה.
"אפי..." התבכיינה ענת "נו..!!" "מה את רוצה ממני?!" קראה אפרת "אני הייתי עוצרת לך!"
מכונית אדומה התקרבה אליהן ועצרה בחריקת-בלמים שנשמעה באוזניהן כפעמוני-הגאולה. את שלט ה"נהג חדש" שעל החלון האחורי הן לא ראו. החלון נפתח אט-אט וחשף בחורה צעירה, ראשה מכוסה במטפחת ירוקה. "לאן?" מיהרה אפרת לשאול.
"בית-אל" השיבה הבחורה. "וואו! מצוין!" קראה ענת. שתיהן חייכו חיוך שאין לו סוף ועלו. "לבית-אל?" שאלה הבחורה בפליאה. "בדיוק" חייכה אפי "בית-אל. תודה".
"בבקשה" אמרה הבחורה. הן התחילו לנסוע.
מנגינה צורמת וחדגונית נשמעה פתאום.
הבחורה לחצה בקלילות על כפתור בפלאפון המונח על הדיבורית. "כן, אסף?" ענתה "אני באוטו ויש לי טרמפיסטיות".
הם פטפטו מעט. ענת ואפי התבדחו בשקט.
הבחורה צחקקה בקול. "שנייה" אמרה "אני אבדוק". היא פשפשה בתיקה שהיה מונח על המושב לידה ביד אחת, מנסה גם לעקוב אחרי הדרך בה היא נוהגת בו בזמן.
פולקסווגן גדולה בצבע חרדל נסעה מולן.
"רגע, הנה!" קראה הבחורה ושלפה משהו מן התיק.
היא הציצה בו לשנייה וכשהחזירה את מבטה לכביש הבחינה שהיא איננה על הנתיב הנכון. המכונית האחרת התקרבה אליהן במהירות הבזק.
ענת פלטה צרחת-אימים הנהגת התחילה לסובב את ההגה במין טירוף ו... חבטה אדירה.
ושלושה פיצוצים. הבלונים.
הכאב שיתק את כל גופה, כאילו תקעו בה מחטים בכל פיסת עור גלויה. היא פקחה את עיניה אט-אט. אנקת כאב נמלטה מגרונה.
"היא התעוררה!" נשמעה קריאה.
עיניה נעצמו שוב.
כשקמה שוב כבר הרגישה טוב יותר, קצת, אבל עדיין התייסרה.
אחרי כ-4 שעות ששכבה ערה וסבלה, היא הצליחה לשבת וקצת לשתות.
"מה קרה?" שאלה, מנסה להיזכר בדבר האחרון שעשתה.
מכונית אדומה, איזה שם... אסף. אדם משופם ועב-בשר מתקרב במהירות...
ענת התגלגלה אליה בכסא גלגלים. "את ישנה כבר יומיים" אמרה. אפרת שתקה.
"מה קרה לנו?" שאלה לאחר שניות מספר. "תאונת-דרכים" השיבה ענת בהבנה "היינו בדרך לאולפנה של אורטל, רצינו לעשות לה מסיבת הפתעה. הרכב, הטרמפ, התנגש חזיתית באיזה ערבי."
"ו...?" הסתקרנה אפרת. "התרסקה לי הרגל" השיבה ענת בקול יבש וסדוק מעט "את, כנראה, עפת על השמשה הקדמית, פתחת את הראש, פרקת את הכתף, שברת את היד ויש לך המון דימומים פנימיים. זה בערך מה שהרופאים אמרו. הם אומרים שמצבך גרוע יותר משלי בגלל שלא חגרת חגורה".
"נכון" אמרה אפרת בקול רווי חרטה. היא נזכרה פתאום... בהכל. עיניה הירוקות של ענת התמלאו דמעות, שהחלו לזלוג לאט על חלוק בית-החולים המכוער מלוות בנשימות קצרות ותכופות.
"והנהגת?" שאלה אפרת "נהרגה" השיבה ענת בקול מרוסק ובבכי הולך וגובר.
"אפי!!" היא צעקה לפתע. "את יכולת למות, כמוה!" "אני לא מבינה" לחשה אפרת.
"אני ראיתי הכל!" צעקה ענת, ממררת בבכי, "אני לא התעלפתי! היא מתה על המקום, הבנתי את זה! ואת... עם כל הדם... איבדת את ההכרה, חשבתי שגם את מתה!! חשבתי שאיבדתי אותך, שאת מתה, אפי, את לא מבינה?!!"
גם עיני הענבר החומות של אפרת התמלאו דמעות לפתע.
"אפילו לא הרגשתי שהרגל שלי נשברת בשלושה מקומות ומתעקמת קדימה" המשיכה ענת בקול שקט אך זועק "אני ראיתי אותך... מלאה דם... מרוחה על השמשה כמו... כמו חרק..." היא נשמה עמוק ולא המשיכה.
בכייה של אפרת הכביד על נשימתה. היא השתעלה וזרזיף דק של דם ניתז מגרונה על השמיכה הדקיקה והמחוספסת.
"אפרת!" צעקה ענת, מנסה להתעשת "את... את השתעלת ויצא דם!"
"אחות!" היא קראה מיד.
אישה צעירה נכנסה לחדר. היא הבחינה בדם על השמיכה. "מה קרה?" שאלה.
"היא השתעלה ו...יצא דם!" מיהרה ענת לענות "דם!"
ארשת פניה של האחות השתנתה במהירות.. ניתן היה לראות את הדאגה העמוקה ניבטת מעיניה.
"תוצאות הבדיקות החדשות הגיעו" אמר הרופא בצער.
אפרת ישבה עם הוריה וחרדה למשמע החדשות.
היה זה יום שישי. התאונה אירעה ביום שני.
"יש לה..." אמר הרופא לבסוף, אחרי שתיקה מעיקה "דימום בריאות. זה חמור, אבל אפשר לתקן את זה. אוכל לקבוע לכם תור לניתוח לשני בבוקר. אני חייב להזהיר אתכם" הוא שתק שוב ונאנח "שזה... ניתוח לא פשוט".
אמא של אפרת פרצה בבכי. "אני אשאר פה בשבת" קבע אביה של אפרת.
"אני אשאיר אתכם לבד" אמר הרופא ויצא.
"מחר הניתוח" לחשה אפרת בחרדה.
"ומחרתיים" אמרה ענת, בתקווה לעודד "המסיבה, על זה שהניתוח הצליח".
חיוך מריר עלה על פניה של אפרת.
התאונה הזו, איכשהו, קירבה אותה עוד אל חברתה הטובה ביותר. משהו בהן נתן הרגשה כזו של "שותפות לגורל". הן הרגישו כמעט כמו אחיות. גם אורטל רק התקרבה אליהן עוד. אפשר היה לראות עליה את רגשות האשמה והכרת-התודה.
כמה שניות של שתיקה והרהורים חלפו.
"היה לה תינוק" אמרה פתאום ענת. "למי?" תהתה אפרת, שוכחת לרגע את צרותיה שלה.
"למעיין, הנהגת" ענתה ענת, כאילו זה היה ברור מאליו "הוא כמעט בן שנה".
אפרת שתקה לרגע ואז השתעלה שוב אל תוך המטפחת שבידה.
המטפחת התאדמה כשני. רסיסים בוהקים של דם נראו עליה.
"מחר..." לחשה אפרת בצרידות.
ענת שלחה בה מבט ארוך.
בעיניה החומות, העצובות- שלא כהרגלה, בנמשים החמודים, בתלתלים הפרושים על הכרית, בדמעה הגולשת על הלחי החלקה והשזופה...
איך אפשר בכלל להיפרד ממנה? איך? זה בלתי-אפשרי.
גם אפרת הביטה בחברתה.
בעיניה הירוקות, מלאות התקווה התמימה, כתמיד, בעורה הצח והחלק, בשערה הכהה, החלק, הגולש על כתפיה, אסוף בזנב סוס...
כ"כ הרבה דברים נפלאים יש לה בעולם הזה, היא לא רוצה לעזוב!
"את זוכרת, אפי," פתחה ענת "כשהיינו בנות 13, השפרצנו גואש אדום על הרצפה בכיתה וברחנו...?"
אפרת חייכה בקושי. "התרגיל הכי עלוב שלנו" אמרה "את זוכרת, בכיתה ח', ששמנו ניילון על האסלה והמים לא ירדו? איך הילדות הקטנות נבהלו..."
ענת צחקקה "זה דווקא היה טוב. ושנה שעברה... היינו אחלה חמשושיות. זוכרת שגנבנו לשמינית את הכריות וזרקנו אותן מהגג? ישר על הדשא. את תמיד הנהגת את הדברים האלו... ואיך שהשמיניסטיות כסחו אותך אח"כ..."
הן פרצו בצחוק גדול שדי הכאיב לאפרת בגרון.
הן ידעו שיש שתי אפשרויות- או שהכל ייגמר או שהחיים פשוט ימשיכו.
מה שבטוח- שום-דבר לא יישאר אותו דבר.
מחר...
היא פקחה את עיניה לאט-לאט. היא תהתה האם זהו המוות... איפה היא?
היא הרגישה איך כולה כואבת מבפנים. והגרון, והראש... היא נזכרה במשהו ששמעה פעם. אם כואב לך, זה סימן שאתה חי. אז... כן?
"היא התעוררה" לחשה אמה בעיניים דומעות מאושר "הנה היא, הילדה שלי..."
הייתה זו הפעם הראשונה שהיא ראתה את אביה בוכה.
לאחר כחצי שעה בחדר ההתאוששות היא נלקחה לחדרה.
מאחורי הוילונות נאנחו אנשים, או צרחו.
היא דַמְמָה.
היא נושמת.
עיניה הוצפו בדמעות והיא הבחינה לפתע בכתמי צבע בולטים ומטושטשים לידה.
בעצם, כל ראייתה היטשטשה, מהדמעות.
היא תהתה מה הם שלושת החפצים הצבעוניים הללו.
היא עצמה את עיניה.
כשפתחה אותן, רעננה ומרגישה כמו חדשה, אבל כואבת, היא הבחינה שוב באלו. שלושה בלונים.
אורטל, ענת, שיר ועוד כמה מחברותיה עמדו ליד מיטתה, מחייכות בהתרגשות.
"חשבתן להפטר ממני כ"כ מהר?" התבדחה אפרת בקול ניחר.
"אפי!" קראה ענת "כמה טוב שאת כאן, איתנו!"
הן ישבו שם, 7 בנות, על-יד מיטתה ושתקו.
ההרגשה הייתה כ"כ טובה.
אט-אט התפזרו כולן ורק אורטל וענת נשארו איתה.
"איך את מרגישה?" שאלה אפרת את ענת "איך הרגל?" "טוב יותר" השיבה ענת בקצרה, והוסיפה בחיוך- "אבל אני לא הנושא כאן..."
אחת האחיות נכנסה. "מישהו רוצה לבקר אותך" אמרה.
"טוב" נענתה אפרת, תוהה מי זה. אף-אחד לא אמר לה שיבוא.
בחור צעיר וגבוה נכנס, נושא תינוק זך.
"אתן הטרמפיסטיות שהיו עם מעיין?" פנה אל ענת ואפרת.
הן הנהנו בצער.
הוא נאנח בכובד, פתח את פיו לומר משהו והתחרט.
לבסוף הוא הפטיר "רפואה שלמה" והלך.
"מסכן" אמרה ענת ברחמים. "לה לא היה מזל כמו לנו" הוסיפה אפרת. "הילד" אמרה אורטל "מסכן... ממש מסכן". ענת ואפרת השפילו את ראשיהן בתוגה.
"אבל העיקר" אמרה ענת לאחר שתיקה ארוכה "שאפי בסדר".
'אני בסדר.' חשבה אפרת. 'כן, אני בסדר!' זה הדהים אותה והיא התקשתה לעכל את זה.
היא הביטה בהתרגשות גואה ועולה בבלונים הצבעוניים ומחתה דמעה.
"בסוף הפסדנו 5 שיעורי אלגברה, בינתיים" אמרה בחיוך. ענת ואורטל צחקו.
תגובות
כתבת מזמן?
ואני חשבתי שאת "אם כואב לך זה סימן שאתה חי" קיבלת ממני.
"אמרו את זה קודם,לפני,
לא משנה"
יפה יפה.
כואב הלב.
כשקראתי את השיר חשבתי שזה יתאים לכאן ואז כשהקלדתי הוספתי.
וזה לא ממש מזמן.
האמת - זה חזק ויפה. באמת.
אבל יש לי הרבה ביקורת. אני אומרת אותה כרגע רק כי ביקשת. נורא קורץ לי לשתוק עכשיו.
להגיע לאולפנה מסוימת בבנימין ולשמח מישהי מסוימת.- הייתי נותנת שמות. מה זאת האנונימיות הזאת? אנחנו אמורים להיות בסיפור, להבין מה הולך שם בדיוק - לא לנחש..
אמא של אפרת פרצה בבכי - כדאי היה לכתוב אמה...
לא הבנתי את התועלת של כל סיפורי התעלולים שלהן בביה"ס.. לא ברור. היה נראה לי מיותר.
היא תהתה מה הם שלושת החפצים הצבעוניים הללו.
היא עצמה את עיניה. - - - הייתי מורידה "היא" אחד או כותבת משהו כמו:
"היא תהתה מה הם שלושת החפצים הצבעוניים הללו ועצמה את עיניה." למרות שאני מבינה שכן היה לך כאן איזשהו רעיון בחזרה הזאת.
את הסוף האמת לא אהבתי. הוא נראה לי מפוספס מידי יחסית לסיפור כזה איכותי וחזק, וגם לענ"ד הוא לא ממש רגיש..
אם היה לך מסר - הוא התפזר על הרבה מקומות. לא ממוקד ודי מפוספס. לפחות אצלי.
ודי! עד כאן שחיטה.
כל השאר מקסים!!! שכוייח ענק!
ובאמת סליחה..
המסוימת היה חשוב לי. כדי להדגיש את הייחוד שלה- דווקא. בשמות של אולפנות לא רציתי לנקוב, בגלל הסטיגמות, אבל אני יודעת בדיוק למה התכוונתי. באמת חשוב לכם לדעת?
זה היה בכוונה. 'אמא' זה יותר קשר אישי וקרוב, 'אמה' נשמע לי פורמלי מדי.
התהיה ועצימת העיניים לא קשורות אחת לשניה, ובטח היה רווח זמן [אפילו הפעוט שבפעוטים] ביניהם. גם לי זה היה נשמע מוזר אבל התפשרתי.
את הסוף אני באמת רוצה לשפץ...
ומסר אין.
תודה רבה, באמת!!
[אין מילים!!!!!!!!]
גם ביקורת אין.
שני, ואת מדברת על דכאונות?....
יסכונת הבוכיה מהתרגשות-יתר-כשהיא-רואה-חברות-שהיא-לא-פגשה-מזמן-ואוהבת-אותך-נורא...
בעצם, תודה רבה-רבה לכולם! ובמיוחד לפלפלתי שכסחה לי ת'צורה...
ויסכה- יש לי משהו מצחיק להגיד לך.... ואגב, אני לא באה לחוצות היוצרות.
השאר במסר"ש.
אולי יותר מדי... זו הייתה המטרה של הסיפור?שנזהר יותר בכביש?
אם כי זו רמיזה.
תחגרו חגורות!
זה ממש כאוב!!
את כותבת ממש יפה ומסודר!!!!