"זה לא סתם בית-ספר" אמר יעקב ילון. נועם גמל בליבו החלטה – אם זה סוג של בית-ספר אקדמי עם מגמת קדם-משפטים – הוא מתאבד. "זו פנימייה" זרקה עו"ד נחמה ילון את הפצצה. פניו החתומות של בנה לא הסגירו מאום ממה שחשב.
"פנימייה?!" הוא הזדעק בליבו "פנימייה?! אז זה מה שזה?! ניסיון להפטר ממני, הכבשה השחורה של המשפחה?!" הוא ריסן את זעמו. "איזו מין פנימייה?" שאל באדישות. "חיפשנו משהו בעל מסגרת נוקשה, משהו רציני ו..." יעקב ילון התלבט אם להגיד לבנו שחיפש בשבילו פנימייה מרוחקת "מחמיר" הוא אמר לבסוף "ומצאנו אחת שמצאה-חן בעינינו... היא רק, פשוט, אתה מבין... פנימייה של דתיים" הפעם נועם לא הצליח להסתיר את תדהמתו. "של דתיים?!" הוא קרא "אני – בפנימייה דתית?! ועוד 'מחמירה'?! השתגעתם?!" "לא" ענה אביו בשלווה "זה פשוט המקום המתאים ביותר". "מתאים למי?!" סינן נועם לעצמו "- דיברתי איתם" המשיך אביו בשלו "כשרשמתי אותך, הם לא יכריחו אותך – " "רשמת אותי?!" צעק נועם "ולי אין דעה בעניין?! אני הולך ללמוד שם, להזכירך, לא אתם!! אוף!" "מאוחר מדי, בן" אמר אביו באותו רוגע שיכול לשגע פילים "אתה מתחיל שם שבוע הבא".
נועם הלך לחדרו, מרסן את כעסו הבוער שוב. הוא נשך את שפתו הרועדת, מתאפק שלא לצרוח בכל כוחו. שבוע הבא, אה? שבוע הבא הוא מתחיל ללמוד בפנימייה דתית שהשד יודע באיזה חור היא נמצאת?
הוא לא סבל את בית-הספר הנוכחי שלו אבל בשכונה היו לו כמה חברים טובים. איך הוא יסבול את החור הזה, איך?
*
"אוף!" התמרמרה יעל בקול "קשה לי!" "את רוצה עזרה?" הציעה הלל, בדיוק כמו שיעל רצתה. הלל הייתה בכיתה ט' אבל ידעה את החומר של יעל - בשישית - על בוריו. "תודה" חייכה יעל את חיוכה הנודע. הלל התיישבה לידה וסידרה קצת את הדפים. "אז ככה " היא פתחה. "יַלי!" פרץ תומר לחדרן בזעקות שבר "יַלי!" "מה?" הסתובבה אליו יעל - או כפי שכונתה בפי ה"חבר'ה" - יַלי. "בעיה" התנשף תומר בכבדות ונשען על ברכיו הכפופות "הקרטונים – של הפיצה – אלעד – יהודה – השאירו בחוץ – אורנה יורדת!" תומר סיים וכרע על ברכיו, מצמיד את ראשו לרצפה הקרירה. "קום!" דחקה בו ילי "מה אתה שוכב?" "מצטערת" היא פנתה אל הלל כשיצאו, "אח"כ".
הם שעטו במורד המדרגות אל החצר ויעל תפסה את קרטוני הפיצה. זה היה מאוחר מדי. אורנה, המפקחת שלהם, כבר התקרבה מהדלת האחורית. "מה זה?" היא שאלה. "של השומר!" מיהרה ילי לקרוא "הוא ביקש שנזרוק לזבל!" אורנה שלחה בה מבט חשדני ויעל השיבה חיוך חנפני "תזרקי את זה" אמרה אורנה לבסוף "ורוצי לחדר, לפני שאתחרט". ילי דחפה את הקרטונים לחיקו של תומר שעמד מאחוריה ורצה משם היישר אל הלובי של הבנים, שם מצאה כמה חבר'ה יושבים ומפטפטים, אלעד ויהודה ביניהם. "אלעד!" היא קראה "יהודה! שכחתם את הקרטונים בחוץ! אורנה כמעט תפסה אותנו..." שניהם השפילו את מבטם, מבוישים. "טוב, פעם הבאה, שומרים על חלוקת עבודה, טוב, חבר'ה?" היא חייכה אליהם את החיוך המלא, זה שממש אי-אפשר לעמוד בפניו. אח"כ היא הלכה לחדרה והמשיכה לעבוד עם הלל על שיעורי-הבית. הם היו מוכנים במהרה והלל המותשת שכבה לישון.
תגובות
אני רוצה לכתוב מה לדעתי יהיה בהמשך, אז מי שלא רוצה- שליא יקרא. (בלי ההערה הזאת, למי שזה היה קורה- זה היה שיא המעצבן, מניסיון...)
נועם יגיע ללמוד בפנימייה הזאת, של יעל ויהודה וכל אלה, נכון? אההההההההההה... איזה חכמה אני שגיליתי!
(אני סתם הייתי מעוצבנת וזה העלה לי ת'מצב רוח אז אל תקחו את זה רציני מידי...
)
ארגמן- מדהים!!!
מי זאת אורנה ? המנהלת ?
אני לגמרי מתבלבלת , יעל היא אחות של נועם ?
מי זאת הלל ?
אורנה היא האחראית על הילדים בפנימייה. היא לא מנהלת כי היא אחראית רק על סידורי הפנימייה ולא על הלימודים.
יעל היא ילדה בפנימייה, בכיתה י'.
הלל היא חברה שלה, בכיתה ט'.
נועם הוא ילד חילוני שלא קשור אליהם בינתיים [רק בחלק 3].
בס"ד.
מחכה לפרק הבא!
בס"ד
בד"כ אני לא קורא סיפורים בהמשכים של יוצרים צעירים, אבל כאן זה כנראה משהו אחר (אוי, החנפנות... אבל זה נכון).
ארגמן- כמה דברים: זה שתומר כורע/ משתחווה לילי, זה מאוד בולט וצורם, חוץ מזה, שהפרק הראשון היה יותר עשיר- יותר ארוך, יותר זירות התרחשות (ככל שיש יותר זירות, לפחות בעיני, הסיפור נהיחה הרבה יותר מעניין), ועם הרבה יותר הומור (מוסיף ה-מ-ו-ן לסיפור), אבל בכ"ז, הסיפור מעולה. שכוייעח.