רסיסי זכוכית דקים, מצלצלים,
אור הנרות משתקף בם בחמלה,
העיניים כבויות, מביטות באגלים,
של דמעות מנוס ובהלה.
דמעות כה שבירות, חלשות, עדינות,
שדרכו עליהן, בגדו באכזריות, לא מעט,
בקריצתו של האור המתגרה מאמינות,
אוהבות, אך הוא ממוסס אותן לאט.
נפגעות שוב, מתאכזבות, כתמיד,
אך צלצולן מטפטף ומחלחל,
האור מביט שוב אל העתיד,
ובחרטה כנה, העיניים להדליק מייחל.
תגובות
כמה שהמשפט הזה מתאים.
עמדתי לכתוב משהו עוד יותר דכאוני, בהשראת הנרות שדלקו מאחוריי, אבל התחלתי להתגבר על הדיכי, והגעתי למסקנה שעוד זמן מסך לא ירסן אותו.
/Mosaic/Read/1824
בס"ד.
אני פשוט אוהבת את השירים שלך!
הם מדהימים!!