הוא נזכר בכאב בפרסומת ההיא, מהטלוויזיה, של הבחור ששתה "רק 2 בירות". הוא גלגל אותה במוחו, מתענה מכל רגע. כשהגיע לסוף, משהו השתנה. הפרצוף החבול, המיוסר, שסובל לנוכח הקריאות "רוצח" לא היה של השחקן. הוא היה שלו עצמו. 'אתה שתית, נכון?' הדהדו הקולות בראשו 'רק שתי בירות'.
והמסדרון ההוא, מסדרון בית-החולים, המואר... כמו כאן.
אבל בראשו היה חושך... ושקט. רק הצפצוף מהפרסומת, שהולך ונהיה מהיר עד שהופך לצפצוף אחד, חדגוני, שלו רק פירוש אחד. מוות.
רוצח.
רוצח.
"די!!" הוא צרח לפתע. "אני לא..." המשיך בלחישה "אני לא..." הוא ידע שכן. כולם נעצו בו מבטים משונים. הם תהו מה היה פשר הצרחה אבל הוא הבין מזה רק דבר אחד. 'גם הם חושבים שאני רוצח' חשב 'אני, אני... לא!!'
רק לא זה. רוצח. רוצח.
הוא שתה אפילו פחות משתי בירות. אבל הוא שתה. למה עשית את זה?? הוא תהה בשנאה. שטף של קללות פרץ מפיו כמעט בלי קול. הוא קילל את עצמו, תיעב את עצמו.
רוצח.
הרעש לא הגיע אליו, חלף מעליו, החליק ממנו. גם האור. הוא הרגיש רק חושך, ושקט וקור. כמו מוות.
'שתיתי בירה', חשב 'ונהגתי אחר-כך'.
הוא רצה להפסיק להשלות את עצמו. זו אשמתו. הוא ידע אבל לא רצה להאמין. הוא, הוא...
רוצח.
תגובות
שבהתחלה לא הבנתי כלום! פשוט כלום! קראתי פעם שניה והבנתי.
נחמד, רעיון טוב אבל די חוזר על עצמו. יש כאן רק תיאור של משהו. הכל תיאור והמילים חוזרות, ללא משתנות..
אוף! אני שונאת לעשות את זה.
מרגיע אותי.
באמת.
ואפילו טיפת אלכוהול לא שתיתי לפני כן....
טוב,כבר עשיתי טעויות גדולות יותר בשבועיים האחרונים.
התכוונתי שתחזור לכתוב,עוזיה, לא שתחזור "לא לדפוק חשבון..."
די תפארת, סגרנו את הנושא הזה.
יש סיבות, יש רצונות והוא ילד גדול.
מה שהוא החליט - מחליט - יחליט - יהיה.
זהו.
בס"ד.
דווקא אני חושבת שלכתוב מהלב זה הרבה יותר יפה.
כמובן שצריך לעבור על זה אח"כ. כשאתם לא בסערת רגשות...