חוזר לעצמו.

הוא הניח את צרורו הדל על הספסל וטמן את ראשו בין כפות-ידיו. עכשיו הוא כמו כל אלה. איך הגיע למצב הזה? הוא מעולם לא דמיין את עצמו כחסר-בית... הוא, קבצן מהרחוב...

הוא זכר את עצמו כבחור צעיר ונאה, צעיר ומאושר. דבר לא חסר לו. היו לו את כל הנתונים להצליח בחיים. כולם סיפרו לו כמה שהוא חרוץ ונבון ובעל מוסר עבודה גבוה ושיוכל להיות כל מה שרק ירצה. אולי הוא יכול היה להיות כעת מנכ"ל של איזו חברה ענקית, ולגור בוילה בסביון. אבל מה הוא בעצם? סתם הומלס. והחלק הכי גרוע הוא שבעצם- הוא הביא את זה על עצמו. הוא בקושי זכר איך זה קרה, הוא רק זכר את עצמו בגיל 20, יושב בבתי-קפה בבוקר ופאבים בערב ולא עושה דבר עם החיים שלו. ו-13 שנים הוא הדרדר ונפל, והחזיק בקושי בנכסים מועטים. המרצדס המהודרת והשחורה הפכה אט-אט לסובארו לבן וחבוט, אח"כ לטוסטוס יד שלישית, שנמכר לבסוף גם הוא, תמורת כמה פרוטות שחוקות. דירת ה-5 חדרים בצפון תל-אביב הפכה לדירת חדר וחצי בדרום, ולחדר שכור עד שלבסוף הוא נשאר רק עם הספסל הזה.

אלא אם-כן גם הספסל שייך להומלס אחר.

תמיד היה לו איזה רצון לעזוב, להתרחק. עכשיו זה בא לו בהפוך-על-הפוך. רחוק מכל מה שהיה פעם. נבעט החוצה מחדר שכור אצל חבורת עבריינים, בגלל שלא שילם שכר דירה. מופשט מכמעט כל דבר שעוד היה ברשותו, מגולח מהאגורה האחרונה...

הוא הביט בחבורת בחורים צעירים בקצה אחר של הפארק. הוא לא יכֹל להתעלם מהכיפות לראשיהם ומהציציות המשתלשלות מתחת לחגורותיהם. אחד הביט בשעון, אח"כ אל השמיים והחל להמריץ את כולם. הבחור ספר את חבריו במהירות.

גם אלי עשה כך. הם היו תשעה. ואז הוא הבין. הם רוצים להתפלל מנחה, חסר להם עשירי למניין.

אחד הבחורים קרב אליו בריצה. "שלום" הוא אמר בזהירות "אנחנו רוצים להתפלל מנחה וחסר לנו מישהו שישלים את המניין. אתה רוצה להתפלל?"

אלי צדק. הבחור חייך חיוך חלוש ונעץ מבט באלי. איך הוא ידע שאלי יודע להתפלל?

ההתלבטות הייתה קשה. במיוחד עכשיו.

הוא נזכר בהכל פתאום. איך הוריו רצו שילך לאוניברסיטה. גם הוא רצה. הוא רצה להיות רופא, אבל על כל התכונות שהיוו דרך ישירה למקצוע הזה- גברה תכונה אחת שבגללה הוא זרוק כאן היום. היה בו יצר מרדנות בלתי-נלאה. אט-אט הוא התחיל להתרחק מכל מה שידע, שהכיר. כבר בחופשות מהצבא הוא בילה בדירה די טובה משלו, שיכול היה להרשות לעצמו בזכות החוש העסקי שלו. החוש העסקי הממש מצוין שלו.

כבר בכיתה ח' הוא מכר בישיבה מכל הבא ליד. ואחרי שנפצע בצבא קשות וסיים שנה וקצת מוקדם מהרגיל התרחק מהבית. אבל הוא לא הלך לאוניברסיטה. הוא הפך לחילוני. הוא זנח את כל מה שהכיר. הוא הרגיש נבגד, אחרי שהמדינה נטשה אותו לאנחות אחרי הפציעה והחל להיות סרבן יותר ויותר. הוא הרוויח לא רע מעבודות מזדמנות ושמח שנפטר מעול ההורים שלו. הוא אהב את תענוגות החיים ואהב שכולם יראו שאלי הזה מרוויח ממש טוב. אבל כל זה השתלט עליו. הוא החל להפוך לאדם עצלן ויהיר, ההשתחצנויות גזלו את כל ממונו.

הוא הפסיק לעבוד. חייו הידרדרו מטה במהירות. והנה הוא היום.

והבחור הזה רוצה שהוא ישלים מניין.

כל הזיכרונות הציפו אותו. הוא, שליח הציבור הנצחי. הדת פלטה אותו ממנה, כך הוא חשב. הוא הרגיש זר לעניינים האלה, כבר לא שייך.

ועכשיו, דווקא בשיא השפל, כשאין לאלי עוד לאן לרדת, כשהוא חושב שהאלוקים הזה כבר שכח ממנו מזמן- או מתעלל בו בכוונה- בא הבחור הזה.

לעשות את זה? הוא תהה. בעצם, מה יש לו להפסיד? אולי הוא ימצא משהו בטקס העתיק והמסורתי הזה. זה לא כאילו יש לו משהו יותר טוב לעשות כרגע.

 

 

"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" סיים אלי למלמל את 'עלינו לשבח'. הוא זכר בקושי את מילות התפילה, אחד הבחורים השאיל לו ספרון קטן של מנחה וערבית.

משהו השתנה בו. הוא לא התחבר איכשהו למילים של התפילה. הן עדיין היו די סתמיות בשבילו, אך לא חלולות לגמרי. היה נסוך בהן איזה סם מחזק, מעורר, לא משהו במילים, משהו במנגינה, באווירה. הוא ידע בבירור מה עליו לעשות עכשיו. פתאום הכי היה מובן מאליו.

"תודה" פנה אליו הבחור ההוא "אני משה" הוא לחץ את ידו "ממש תודה לך, אנחנו חייבים לך המון. יש משהו שאוכל לעשות בשבילך?"

"כן" האירו פניו של אלי "אתה יודע כמה תעלה לי נסיעה לירושלים?" הבחור חישב כמה שניות את מס' האוטובוסים שיצטרך אלי לקחת ואת מחיר כרטיסיהם ולבסוף נקב בסכום כלשהו. "אתה..." אלי היה אדם נחוש אך בעל-כבוד. הוא התבייש לבקש. "אתה תוכל להלוות לי את זה? אני ממש במצב קשה כרגע ו-"

"בשמחה, בשמחה!" קרא הבחור ושלף את הכסף מכיסו "שמור את העודף". הוא נתן לו את הכסף והסביר לו איזה קווים לקחת ובאיזה תחנות לרדת.

אלי הביט בשטר הירוק, החלק והנקי. כבר די הרבה זמן לא ראה כזה. הכסף המועט שהשתלשל לכיסו היה קטן במיוחד. את המגע הקר והמחוספס של המטבעות השונים הוא הכיר וזכר, אך משהו בו היה שונה, נעים יותר, מיוחד הרבה יותר.

"תודה, תודה רבה, בחור, תודה" הוא מלמל והתרחק, פניו לא מסגירות את ההתרגשות שאחזה בו, לא מגיב לבחורים הקוראים אליו "תודה לך!".

הוא תפס בצרור הקטן והניף אותו על גבו. הוא הרגיש כבחור צעיר-זקן היוצא לדרך חדשה-ישנה. זה מה שהוא היה. אדם בן 33 החוזר הביתה, אל ההורים.

חוזר אל מה שהכיר, חוזר אל מה שידע, חוזר אל מה שהאמין. חוזר אל כל מה שהיה ואל דרך הישר. חוזר לעצמו.