הצלילים החדים והגבוהים בלטו בצורה משונה מעל כל רעש המכונות, האוטובוסים, הצעקות, הצעדים... האוטובוס הזה כבר היה מלא אך זה לא מנע מאיזה מפקד אטום-פנים לדחוף פנימה עוד משפחה עם שבעה ילדים, בהם ארבעה מתחת לגיל 6. "זהו!" קרא הנהג "אנ'לא יכול לנהוג עם כל-כך הרבה מטען!"
מטען... חפצים דוממים. כמה ילדים מסתכלים מבעד לחלונות המאובקים על ביתם החשוף, היבש, העצוב.
כמה בני נוער רואים מבעד לחלון העגום את השלטים והכתובות על הקירות. המילים משיבות להם מבט באיזו התגרות. "לא הצלחתם".
המבוגרים מנסים להרגיע את הילדים המתייפחים, הצועקים.
רק את הילדים השקטים, שאוצרים הכל בפנים, איש אינו מרגיע.
נערה אחת עצובה מנגבת את הדמעות מלחייה ומישירה מבט דרך החלון אל חייל אטום. משקפי-שמש כהות מסוככות על פניו והיא לא יודעת אם הוא מביט בה או לא. אחיה הקטן מושך בחצאית הג'ינס הארוכה שלה. "תשירי לי" הוא מבקש "אי-אפשר" היא מסרבת "יש פה בנים". "בבקשה!" הוא בוכה "בבקשה!" "טוב, טוב, רק אל תבכה" היא מרגיעה אותו. היא שרה בקול חלוש את השיר שמתנגן במוחה ועל שפתיה כבר שבועות. "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו...". הוא נרגע מהמילים המוכרות והמנגינה הרגילה אבל לא לגמרי.
"איפה נהיה אח"כ?" "לא יודעת" היא ענתה "כנראה בבית-מלון. אח"כ אולי בקראווילה. אולי בעצם יהיה לנו בית. אני לא יודעת".
-ולא נחזור לגוש קטיף?
-אני לא יודעת.
-ואם נגור ביישוב אחר ונאהב אותו?
-זה לא משנה. תמיד נאהב את גוש-קטיף יותר.
-ואם נשכח את גוש-קטיף ונשכח לחזור?
-אנחנו לא.
-את בטוחה?
היא הנהנה בשקט, אספה אליה את חצאיתה הארוכה והרחבה ונצמדה אל החלון. אחד החיילים הסיר את כובעו ומשקפיו וניגב את זיעתו. היה יום חם. חם ויבש.
היא ראתה היטב את החיילים שבכו בצד, מנסים להסתתר מגודל הבושה.
"אל תבכו" לחשה בלי קול "אל תבכו, חיילים יקרים, אסור לכם לבכות. אתם גירשתם אותנו! רק אנחנו בוכים!"
אחיה ראה את שפתיה נעות בלי קול. "את מתפללת?" שאל. "אתה רוצה להתפלל?" היא השיבה בשאלה מלאת תקווה. היא רצתה.
חברתה הצטרפה אליה וישבה לידה, מניחה את ידה על כתפה ובוכה בלי קול, איתה. "קודם היא שרה לי" סיפר הילד הקטן "היא לא מוכנה לשיר בקול". "תשירי" דחקה בה גם חברתה "בשבילי... בבקשה!"
היא לא שרה. רק דקלמה לאט ובעומק את אחד השירים האהובים עליה.
"על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק. אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה. השיבני ואשובה אל הארץ הטובה. שמור אלי על זה הבית, על הגן, על החומה, מיגון, מפחד פתע וממלחמה. שמור על המעט שיש לי, על האור ועל הטף" היא ליטפה את אחיה בעדינות וסיימה בקול רועד "על הפרי שלא הבשיל עוד ושנאסף".
"לא", התעקשה חברתה "תשירי. בקול רם. יש לך קול מדהים, כל-כך גבוה, תשירי לנו".
"תבטיחי לי שלא נשכח את גוש-קטיף" ביקש גם הילד העצוב.
הרעש המטרטר צרם באוזניה. היא רצתה להשתיק אותו. להשתיק את כל ההמולה מבשרת-הרעות, את כל הבלגן המציק של הקיץ החשוך הזה. היא לא חשבה שתוכל להתגבר עליו.
היא נשמה עמוק ו... הצליחה. כל הרעש והחיילים – האדישים והבוכים – נעלמו. רק הבית שלה נראה בדמיונה, יפה ופורח. עיניה העצומות לא העבירו שום מראה עצוב או כואב. היא שרה בקול גבוה מתמיד, חזק, רם, חד ונוקב. כולם שמעו ונזדעזעו.
האוטובוס החל לנוע אך קולה לא רעד.
היא סיימה את הבית וטמנה את ראשה בתוך כפות ידיה. לא היה בה צורך עוד. כל יושבי האוטובוס כבר חזרו על הבית שוב, בקול אחד, גבוה ועצוב.
הצלילים החדים והגבוהים בלטו בצורה משונה מעל רעש המכונות, האוטובוסים, הצעקות והצעדים... כל הרעש המתרחק לאט-לאט.
"גם כי אוורש ואהלך שחוח,
והיה הלב למשואות זרים,
האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח,
האוכל לשכוח חסד נעורים?"
תגובות
זה מ-ד-ה-י-ם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אין לי הערה, רק אחת:
תמשיכי לכתוב עוד.
בכיתי מרוב התרגשות. תודה על זה.
אבל אני מספיק בעצבות, אז למה עכשיו? חח
הותרת אותי המומה ודומעת ,שני.
מקסים.
לעולם לא נשכח חסד נעורים,ונשוב בעוז לעזה.
במהרה בימינו אמן.
החלטתי לעשות סדרת סיפורים שיתמקדו בדמויות האלה ובשיר הזה.
על הפרק: "דם הכלנית וכתם הכרכום" ו"והיה הלב למשואות זרים".
אשמח לשמוע את דעתכם.