הזמנים משתנים. מעת לעת
דבר כבר אינו כפי שהיה מקדם.
פנס רחוב מטיל אור כתום שכמותו לא נראה מעולם
על פנים עייפות יותר ושיער מגודל.
חולצה חדשה שוב מוטלת
אל סל הכביסה המתחלפת במחזוריות שמשית.
חמישה גורים של חתולי-רחוב
ובכל-זאת אף לא אחד מהם הוא ג'ינג'י.
זקניהם מתו זה מכבר, נחים מנוחה אחרונה
בנחלת האשפה היחידה שלהם.
ואני, עם זריחתם של שלושה פנסים
על חבלי הכביסה המלבינים, מנסה ללכת ממנוּ, משנינו
הזמנים השתנו ואולי זה פשוט כבר לא
אותו הדבר, אותו המחנק.
אני מביטה במי שהיינו ושוכחת לאט
שהשמש שקעה זה מכבר, כי יש חדש
וגזירה על המת שילך לבדו,
יניח לילדיו להספיג את המכתב הנושן בדמעות טריות.
תגובות
וגם החתול הג'ינג'י שיהיה הוא לא החתול הג'ינג'י שהיה.
ובכל זאת, אין חדש תחת השמש.
ארגמן, אל תתני למכוניות זבל להשפיע עליך יותר מדי :)
נ. ב. את חושבת שהכותרת שבחרת מתאימה לשיר?
מספרים על רבי יצחק לוי מברדיטשוב שכשהגיע לעיירתו, ביקשוהו אנשי העיירה שיכתוב תקנה חדשה בספר הקהילה. שמע את בקשתם ולא ענה. כעבור ימים ספורים ביקשוהו שוב שיכתוב תקנה חדשה והוא משך את ידיו מבקשתם. כעבור מספר שבועות שוב פנו אליו שאותה בקשה, והוא הסכים להיענות לה אלא שאמר להם שהוא טרם מכיר את הקהילה בכדי שיכתוב תקנה חדשה. עוד מספר שבועות עברו, ומשלחצו עליו אנשי הקהילה, פתח את פנקס הקהילה וכתב שם את עשרת הדיברות.
מה שהיינו.
מבט מדהים שיותר גדול ממימד הזמן!