האור שלו.

"ואם תחליט שבכל-זאת אתה רוצה... אתה יודע איפה למצוא אותי". ככה נחתם המכתב הארוך והמפורט שבו היה קורא יהודה כל ערב. פשוט ככה, בלי שם, בלי ברכה, בלי פרידה. רק "אתה יודע איפה למצוא אותי". חודשיים, שלושה שבועות ויום עברו מאז שליאור הלכה. יהודה ספר. ליאור הייתה זו ששחררה אותו מהמסגרת הנוקשה בה בילה את 15 וחצי השנים היפות ביותר שלו עד אותו היום בו נפגשו [וגם היחידות]. היא לימדה אותו הכל על עצמאות, חופש ואהבה. היא לימדה אותו כל מה חשוב וכל מה שידע.

אבל הוא פחד ליישם את כל זה. היא רצתה שיתחתנו וילכו ליישב את הנגב. הוא פחד למרוד בסמכות, לעזוב את הישיבה וללכת אחרי האידיאלים שהנחילה לו ליאור, הדבר היקר ביותר בחייו. ולכן היא עזבה אותו שם לבד, מקווה שיבוא אחריה. עד עכשיו הוא עוד לא בא.

הוא זוכר איך נפגשו. היא מעדה ברחוב ושברה את הרגל. לא היה איתה איש וכשיהודה ראה שאף-אחד לא ניגש לעזור לה הוא לא יכל יותר להתעלם וניגש. היא לא הניחה לו.

"מותר לך ללבוש מכנסיים קצרים" הייתה אומרת כל אימת שבא לוודא מה שלומה. "לא" היה אומר ומשפיל מבט. "ומותר לך להסתכל עליי" הייתה מוחה. ואט-אט הוא נשבה בקסם החופש שלה ולמד להכיר את עצמו ולאהוב את העולם. הוא למד להיות מאושר במה שיש לו [אי-אפשר שלא כשיש לך את ליאור הזו] ולשמוח בדברים הקטנים. פעם, כשפרץ בצחוק משוחרר ומאושר למראה ילד קטן שרוכב על אופניים בפעם הראשונה, ליאור ציינה שהוא מתקדם יפה. היא הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו אי-פעם. איך יכל לתת לזה לברוח?

כל ערב היה קורא במכתב ודמעות מתגלגלות על לחייו. היא הגשימה את חלומה בלעדיו והוא רצה לדעת אם היא עדיין מחכה לו, אך פחד לקום יום אחד ולעזוב את הכל. הוא תיעב את עצמו על הפסיביות וחוסר-המעש שלו, על אי-היכולת לעשות – ולו רק פעם אחת – את מה שטוב בשבילו באמת ואת מה שיעשה אותו מאושר.

וכל התמימות והשמחה שמילאו את חייו עם ליאור התרוקנו ממנו בבת-אחת כשהלכה. שוב הוא חזר להיות נער רגיל ושגרתי שחי חיים תפלים ואפורים. כאלו היו החיים בלי ליאור, שיצאה בסערה והותירה מאחוריה הרבה צלקות ודמעות.

וגם באותו ערב סיימו שפתיו לתוות את המילים הכל-כך מוכרות שהכאיבו לו כל פעם מחדש: "אתה יודע איפה למצוא אותי". אם ילך בוודאי עוד ימצא אותה שם. היא האמינה בכל ליבה במטרה הנשגבת של הפרחת הנגב. הוא רצה לבוא אחריה בריצה ולהתנצל שהיה כל-כך טיפש ופחדן ושלא העיז ללכת עד הסוף עם החלומות שלו ועם האהבה שלו אבל הוא תמיד פחד לגלות שלא חיכתה לו. שהמשיכה את חייה וויתרה עליו. כרגיל, הוא פחד מההשפלה, מהרחמים, מהפתטיות הרבה הכרוכה במעשה נואש שכזה של חזרה על ארבע אל מישהי שכבר לא רוצה בך.

אנשים מבחוץ תמיד חשבו שהוא תלוי בה. שהוא נגרר אחריה. זה לא היה נכון. היא תמיד אמרה שהיא אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא אוהב אותה. היא חלמה בלילות על החיוך המתוק והביישני שלו, על התמימות, על האושר הפשוט שהיסבו לו דברים קטנים וגילויים חדשים. הוא היה מקסים בעיניה. גבר עדין אבל חזק. אחד שאפשר לסמוך עליו. היה לה המון אמון בו. הם היו יחד תמיד, בלתי נפרדים. ליאור ויהודה.

"יהודה" היא תמיד קראה לו. לא בשום קיצור. היא אהבה את הצליל העדין והחם. "יהודה". הוא מצא לה המון שמות שתאמו בדיוק את הרגשתו הנצחית כלפיה. "אורי", "אור שלי", "ליאורי" או סתם "ליאור": לי-אור. היא הייתה האור שלו. חבריו צחקו מהקשר העמוק כל-כך והוא ידע שהוא אוחז בידיו את האוצר הגדול ביותר שיש, את האושר האינסופי והאהבה הנצחית. הוא לא ידע שזה יכול סתם ככה להיגמר.

גם בערב הזה, שציין שנתיים מהיום בו הכירו הוא נזכר במה שקרה שבוע לפני שהשאירה את המכתב ונעלמה.

 "יהודה" היא פנתה אליו יום אחד כשישבו סתם ככה על הדשא ושתו לימונדה. "אתה יודע שאנחנו המון זמן ביחד". "שנה, תשעה חודשים ושישה ימים" הוא דייק. בחור מסודר הוא היה. "שיהיה" הפטירה "העניין הוא ש.. אנחנו באמת רציניים, נכון?" "כן" הוא ענה בכנות. אחרי-הכל היא הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו. "אז הגיע הזמן שנעשה משהו" אמרה "אם מה שיש לנו עכשיו זה מה שאנחנו באמת רוצים" – ובזה לא היה לאף-אחד מהם ספק – "אז בוא נעשה את זה קבוע, אמיתי". "את מתכוונת-" הוא נבהל והחל לגמגם "זאת-אומרת, את רוצה שאנחנו... נתחתן?" "אתה רוצה?" היא השיבה בשאלה. הוא לא ידע. מצד אחד הוא כל-כך אהב אותה ומצד שני זה היה נראה לו כל-כך רחוק. הוא רק נער, בקושי בן 17 וחצי. כל החיים עוד לפניו, כל היופי והחופש בנעוריו עוד מחכים לו. הוא לא רוצה לסיים ולהתקבע עכשיו. זה כל-כך לא מתאים לליאור, לוותר על החופש, העצמאות וחוסר המחויבות לשום-דבר. מה בעצם היא רוצה?

"אני..." נבוך "על מה בעצם חשבת?" "על להפריח את השממה, כמו שאנחנו אומרים תמיד" צחקה קלות "להתחתן ולעבור לגור בנגב, איפה שצריך אותנו. להפסיק לבזבז את הזמן על לימודים ובגרויות שלא יעזרו לנו בחיים. לקחת שליטה ולא למרוח את הזמן יותר. שנינו סיימנו את חוק חינוך החובה שלנו". "אבל, ליאורי," הוא נלחץ "אנחנו רק... אנחנו עוד צעירים! כל החיים עוד לפנינו! את בטוחה שאת רוצה להחליט עכשיו?" "אתה יודע שזה מה שאנחנו צריכים לעשות!" קראה "אנחנו אוהבים אחד את השני ויש לנו חזון! אל תגיד לי שאתה מוותר עכשיו על כל מה שאנחנו מאמינים בו!" "אני, אני לא..." דמעות עלו בעיניו. "אורי שלי, אני רוצה לבוא איתך אבל... לא עכשיו. אני לא יכול לנשור מהלימודים פתאום. אני רוצה להשלים את הבגרויות שלי. אח"כ שנינו נעשה צבא ואז יהיה לנו את כל הזמן בעולם לעשות את מה שחשוב". "עכשיו אנחנו צעירים ויכולים להשפיע" אמרה, בקול רוטט מאכזבה "עכשיו זה תור הזהב שלנו, יהודה. אני לא מתכוונת ללכת לצבא, בכלל. אתה יודע מה המטרה שלי. מסתבר שרק דמיינתי שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. אין לך לא חזון ולא ייעוד. סתם – אתה רוצה ללכת במסלול. להיות כמו כולם". "אבל, ליאור" הוא לחש בחרדה "אני אוהב אותך, את יודעת, זה פשוט לא מתאים עכשיו, פתאום..." "זה הכי מתאים בעולם" היא מחתה "ואני כבר החלטתי. חשבתי שאתה באמת מאמין בזה, יהודה. חשבתי שתבוא איתי. זה הכל היה טעות". ובמילים אלו היא חתמה את השיחה, קמה והלכה. "את טועה" הוא נאנח אחריה "זו לא טעות, ליאור, את יודעת... חכי לי...".

ואחרי שבוע, זה היה כבר לקראת סופו של החופש הגדול, הוא קיבל מכתב בדואר. מכתב ארוך בו פירטה ליאור שלו את ציפיותיה ממנו ואת אכזבותיה.

וזה היה המכתב שליווה את יהודה אח"כ חודשיים, שלושה שבועות ויום- עד ליום המציין שנתיים לפגישתם הראשונה. זה היה המכתב שנחתם במילים המטרידות כל-כך: " ואם תחליט שבכל-זאת אתה רוצה... אתה יודע איפה למצוא אותי". הוא ידע שבכל-זאת הוא רוצה. השאלה שלא נתנה לו מנוחה הייתה אם ההצעה עדיין עומדת בעינה. האם ליאור עוד מחכה לו שם שיבוא אחריה או שהאהבה האינסופית שלה כבר נתונה למישהו אחר. אמיץ ממנו. כזה שלא פוחד לעשות את מה שחשוב לו ושלא אכפת לו מה יחשבו עליו. מישהו שראוי לליאור הרבה יותר מיהודה. האם היא מצאה אחד כזה? שיעניק לה את מה שיהודה לא העיז? הוא קיווה שכן. הוא לא רצה שתחכה לו כל החיים. אבל הוא רצה לחכות לה.

לעולם לא תהיה אחת אחרת כמו ליאור.

כשרשם לעצמו את המשפט האחרון על פיסת נייר מזדמנת הוא הבין מה עשה. איך ויתר על כל מה שהיה לו בגלל חששות מטופשים. והוא החליט שלא אכפת לו. הוא הולך אל ליאור; ממילא אין לו מה להפסיד.

הוא כבר הפסיד הכל.

לא יותר משבועיים לקח לו למצוא אותה, אף שהיו בעיות קלות עם כמה אנשים, שכל פעם שאמר את שמה: ליאור קדם, החלו לגמגם ולהתנצל. אבל לבסוף נודע לו מעל לכל ספק מה המיקום המדויק אליו נכסף ליבו- יישוב קטן וטרי בעומקו של הנגב וגרה שם בחורה חלוצה בשם ליאור. ליאור שלו. הוא החליט לוותר על היום הראשון ללימודים, לשנתו האחרונה בתיכון, ובמקום זה לנסוע אל אהובתו הבורחת. כולם ניסו אך איש לא הצליח להניא אותו מהחלטתו. הוא ארז תיק קטן והודיע להוריו שאם ליאור עוד מחכה לו הוא יחזור עוד יומיים לקחת את שאר חפציו. בצר להם הם איחלו לו הצלחה ונתנו לו את אחת משתי המכוניות שלהם.

הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת. החום היה רב וגם המזגן והמין הצוננים לא הצליחו לקרר את יהודה. רגשותיו סערו בתוכו כשנסע בכבישים החשופים והשוממים. האפשרויות שלו היו בלתי-מוגבלות. והוא ידע שזהו. לראשונה הוא מגיב על המכתב המעיק והמדכא שהותירה לו ליאורי שלו בלכתה – אותו מכתב שהיה מונח עתה על המושב לצידו – והולך להשיב אותה אליו, כולו תקווה שיצליח.

היישוב, שאת מרבית אוכלוסייתו המצומצמת היוו משפחות קטנות, דווקא מצא חן בעיניו. מסוג הדברים שהוא וליאור עושים ביחד. "עשינו" תיקן את עצמו במרירות "אם תצפה ליותר מדי האכזבה תהיה כואבת". הוא מצא במהירות את הקראוון הפצפון שעל אחת מדלתותיו התנוסס שלט חצי מחוק: "ליאור". בחצי השני והמופרד של הקראוון התגוררו ככל-הנראה כמה רווקים. זה צבט בליבו של יהודה. "הם אזרו אומץ לעשות את מה שלקח לי שנתיים להחליט" חשב בכאב "ליאור בטח מוצאת בהם את כל מה שבי היא איבדה". הוא דפק בחרדה עצומה על הדלת של ליאור שלו. "מי זה?" נשמעה שאלה מבפנים. זה היה קולה של ליאור האהובה שלו אך משהו בו היה שונה. הוא לא ידע להסביר. "יהודה" הוא ענה בקול רועד, עומד לפני גזר-הדין "יהודה איתם. את זוכרת אותי?" "הדלת נפתחה במהירות ואורי שלו נגלתה לפניו, בחולצה גדולה וכחולה ומכנסי דגמ"ח. "יהודה" היא שאלה-קבעה. "באתי" הוא אמר. "כתבת שאת מאמינה בהזדמנות שנייה ושאם אני אחליט שבכל-זאת אני רוצה אז... שאני אבוא. באתי, ליאור". "עברו שלושה חודשים" היא אמרה ביראת-מה, נדהמת ממה שעשה. "חודשיים, ארבע שבועות ויום" דייק "לא ידעתי שיש הגבלת זמן". "אבל, יהודה, חשבתי ש..." מבטה היה מוטרד בהחלט "אני לא יודעת עכשיו, אני לא–" ובלי שום אזהרה מוקדמת היא נפלה על כתפיו, בוכה. פעמים ספורות לפני-כן ראה אותה בכה והמראה לא נעם לו. "מה, אור שלי?" הוא נאנח "אני כל-כך מצטער" "לא" הדמעות המשיכו לזלוג על לחייה והיא הזמינה אותו פנימה והושיבה אותו על ספה מתפוררת. "אני טעיתי, יהודה. אני טעיתי ואתה צדקת. וזו הייתה הטעות הגדולה של חיי".

"ספרי לי הכל" אמר, הושיב אותה לידו וליטף את שערה הרך, משליך לעזאזל כל חוק שמנע ממנו לנחם את אהובתו השבורה.

"אחרי שבוע שלא באת אחריי אני, אני כל-כך התאכזבתי וכל-כך כעסתי ואמרתי שאני לא אחכה לנצח למישהו שכבר שכח איזה דבר נפלא היה לנו. רציתי שאם בכל-זאת תבוא תראה בחורה חזקה, שיודעת לעמוד על שלה והמשיכה הלאה. התחרטתי על כל מה שכתבתי לך ורציתי להראות לך. הייתי בטוחה שאתה כבר לא רוצה אותי וידעתי שניפגש שוב. לא רציתי שתראה איך התמוטטתי בלעדיך. רציתי לעשות את אותה הצגה ישנה ומטופשת של בחורה חזקה ועצמאית שלא צריכה טובות ולא צריכה אף-אחד. רציתי להראות לך שהתגברתי עליך, כמו שחשבתי שהתגברת עליי. לא רציתי שתראה שאני מרוסקת.

ואז פגשתי אותו. את אייל. הוא רצה אותי ואני הנחתי לעצמי ללכת בעקבותיו, אפילו שידעתי שרק אותך אני רוצה. רציתי את הביטחון שאייל הבטיח להעניק לי, את העצמאות, את התרופה למכה שספגתי ממך. הייתי כל-כך מטומטמת, יהודה. הוא גרם לי להאמין שמה שיש בינינו אמיתי. אמיתי יותר ממה שהיה לי איתך. הוא גרם לי להאמין שזו אהבה ממבט ראשון, שאנחנו בלתי-נפרדים ושכל זמן שאנחנו לא ביחד הוא בזבוז מוחלט של השניות. ואני האמנתי לכל מילה. הייתי כל-כך שבורה ממך ושיוועתי לאהבה. הלב שלי היה שבור, יהודה ולא שמתי-לב למה שקורה לי". יהודה הידק את חיבוקו סביבה. היא המשיכה בסיפורה.

"ותוך חודש הייתי בטוחה שהוא הנפש התאומה שלי ושאין אדם בעולם שאוהב אותי יותר ממנו ועשיתי את טעות חיי. התחתנתי איתו, יהודה! אתה חושב שאי-פעם תוכל לסלוח לי על זה?" הוא היה בהלם. היא התחתנה, עם מישהו אחר! "תמשיכי" ביקש, משתוקק לשמוע את הסוף.

"החתונה הייתה פצפונת. פה ביישוב. הוא אמר שזה נורא מתאים לנו. גם את ההורים שלי לא הזמנתי, יהודה. פשוט הלכנו להירשם ברבנות וכמו קסם- אני כבר לא ליאור קדם המשוחררת שלך, שאוהבת רק אותך ובכך-זאת איש לא שולט בחייה, אלא מישהי אחרת. ליאור אמסלם. מסכנה, כבולה ומנוצלת אבל לא יודעת את זה. הייתי שיכורה מהתרופה המסוכנת שהוא העניק לי, בטוחה שמצאתי דרך להתגבר על הפרידה שלנו, שמצאתי מישהו חדש שטוב יותר, שראוי לי יותר".

יהודה נדהם. זה בדיוק מה שעבר בראשו. שהוא לא ראוי לה, לא מספיק. "אז מה קרה?" שאל "אף אחד לא הסכים להגיד לי מה שם המשפחה שלך, כאילו לא היו בטוחים, ועל השלט כתוב רק ליאור. מה קרה לאייל?"

"שבוע" המשיכה בקול שבור "שבוע עבר והייתי בטוחה שבעלי הטרי- אייל הוא זה שנועד לי ואני נועדתי לו. שבוע הייתי בטוחה שהתגברתי עליך וחיכיתי שתבוא על ארבע ותמצא אותי עם אייל, מאוהבת ונשואה באושר. שתראה שמישהו אחר הצליח להעניק לי את מה שאתה לו.

אבל זה לא היה נכון. אף-אחד מעולם לא הצליח להחליף אותך. בסתר ליבי עוד אהבתי אותך. אייל היה רק תחפושת. ואז הכל התפוצץ לי בפרצוף. גיליתי שאייל משך את כל הכסף שהיה לי בבנק- זה שחסכתי לחתונה שלנו... שלי ושלך- זה שלא בזבזנו בגלל החתונה ואורח החיים הצנוע מדי שאייל התעקש עליהם- ונעלם. פשוט ברח עם כל החסכונות שלי. וכל החיים והמעטה של הבחורה החזקה שדואגת לעצמה התמוטטו לי בפרצוף. רציתי אותך. הייתי זקוקה לך. אבל לא העזתי למחול על כבודי ולשוב אליך. הייתי גאה מכדי להודות שטעיתי. ונשארתי חסרת-כל, מתקיימת מחסדיהם של אנשי היישוב. רציתי ללכת. התגעגעתי לחיים הפשוטים איתך- בבוקר בתיכונים ובערב לומדים לבגרות יחד. גיליתי שמיהרתי להמשיך בחיי ולהתבגר ולא עצרתי ליהנות ממה שהיה לי. ויתרתי על הכל. וכך הפכתי לשבר כלי. כלום לא נשאר לי. הייתי נשארת ערה בלילות, מחכה לראות אותך דוהר על סוס מול השקיעה, בא להציל אותי ממה שעשיתי לעצמי בתמימותי וביהירותי, במחשבה הטיפשית שאצליח להתמודד עם הכל לבד.

אתה צדקת, יהודה. זה היה מוקדם מדי. אני הייתי טיפשה ועקשנית, עשיתי המון טעויות מרות ששילמתי עליהן לא רק בכסף אלא גם בך. האם אי-פעם תוכל לסלוח לי?"

יהודה הביט בה, רצינית עד כדי בכי. הוא לא אהב שהיא רצינית, או בוכה.

"ליאור" הוא אמר בהתרגשות "אור שלי, ליאור... אני חזרתי הרי, לא? אני באתי אחרייך אחרי חודשים של התלבטות, חודשים בהם הייתי פחדן מכדי להודות שאני מוכן לתת את כולי בשבילך, ולא משנה מה זה דורש. שנינו עשינו המון טעויות בכך שויתרנו אחד על השני ולא הסכמנו למחול על כבודנו, אבל זה לא משנה עכשיו, נכון, ליאור?"

היא הביטה בו בעיניה מלאות הדמעות וחיוך קטן ומריר הציץ בזווית פיה. "מה אתה מנסה להגיד?" שאלה. "מה אנחנו צריכים לעשות?"

"לחזור" הוא אמר בפשטות, כאילו זה מובן מאליו "אנחנו עדיין אוהבים, נכון? אז אנחנו צריכים לחזור: את אליי, אני אלייך ושנינו הביתה. ננסה שוב. את יודעת שזה אפשרי, נכון?"

"אז אתה, אתה סולח?" שוב דמעות ניגרו מעיניה, הפעם של אושר "אתה, אתה סולח לי, יהודה?" "כן", הוא אמר בלי היסוס "תמיד היית הכל בשבילי, אור שלי. השאלה היא אם את סולחת לי... שהתמהמהתי, שלא באתי עד היום?" היא שוב נפלה על צווארו, באהבה והכרת תודה. "אוי, יהודה..." לחשה "יהודה... תודה לך".

הוא חייך קלות. היא לא חיכתה אבל זה לא מונע מהם להיות שוב ביחד. אחרי-הכל, אין אהבה גדולה כמו שלהם. "אנחנו נחזור הביתה" סיפר לה "נמצא את אייל אמסלם ונתבע אותו. אחרי זה נשיג לך גט ובבוא היום... כשבאמת נהיה מוכנים, אולי אחרי הצבא... נתחתן. כשנדע שהגיע הזמן. עכשיו בואי למכונית, ליאורי".

היא ניגבה את הדמעות ובאה אחריו, אוחזת בידו בחוזקה. "ידעת איפה למצוא אותי" אמרה לבסוף, מהורהרת "ידעתי שתמצא, ידעתי שתבוא. אני, אני ידעתי שזה לא נגמר, יהודה". ויהודה ידע שליאור, ששחררה אותו מהנוקשות והרצינות שסגרו על חייו יותר מ-15 שנה, תהיה איתו לתמיד עכשיו. וזה לא ייגמר שוב, שניהם למדו כל מה שהם עוד צריכים.

וברגע אחד כזה, תחת השמש החמה, דומעים, שבו אל שניהם העצמאות, החופש והאושר. כל אותה השלמות שתמיד הייתה מנת-חלקם כשהיו יחד.