מסדרון מכוסה שטיחים מחוספסים
דוקרים קצת; חלונות בוכים; אתה,
מאחורי איזו דלת ויש לי
רק ניחוש אחד. לפתוח את הדלת
שתשחרר אותי ממך, שתקרב אותי
אליך. אל סודך.
זגוגיות שקופות וקרירות
מעברן אפשר לגעת בלי
להרגיש. בלי להיות.
במרחק כה קטן מעיניך, במרחק
כה גדול מליבך.
האם גם מן הצד השני אפשר
לראות שם אותי?
האם זרים רואים בי יותר?
לו היה החלון מראה
והייתי יודעת את האמת על מבטי
ופניי שטופות הבכי.
תגובות
התבטאות יפה,
אינני יכול לתת הערות מכיוון שאני לא באמת מבין בשירה.
אבל השיר מקסים, והמסר עוד יותר.
דניאל.
הרגשות עדין לופתות את הלב והשכל אין לו אפילו רגש...???
השיר נגע בי, אבל הביטויי והיצירה , נראה שמקורם כואב,
בתקווה לנטישה באהבה...
מרדכי שחר
נ.ב מחכה לתגובה
התכונתי שהרגש השכל: פירושו מחשבה ישרה,
ולא הליכה עיוורת אחרי רגשות,
כמו שאמרו: "הרגש טוב לשכל-אבל לא לעצמו"
מקווה שהבנת
מרדכי שחר
הרגש *הוא* ההליכה העיוורת אחרי רגשות, השכל הוא ההיגיון.
תגובה עניינית בעז"ה תבוא
בס"ד
קשה לי לראות כאן שיר תאולוגי,
אלא שיר על ניתוק, בני אדם סתומים.
אין לי מילה אחרת כרגע.
יש כאן מן עמידה עם רגל אחת בתהום [מיוצגת על ידי הרצון לשחרור מצד זה שאין יחס מהצד השני]
ומצד שני עמידה עם רגל שנייה בשמיים [רצון לקירוב עד כדי סודות.]
אבל הזגוגיות לא יישברו, וגם הן כבר לכדו במין אמצע שכזה כי מרוב שניוּת את הדמעות אחרים יראו...
[ואולי דווקא בהתבטאות הזו אפשר לראות דו משמעות,
אם הופכים סתומים לאטומים?]
יעקב.