לתהילה - על הבנה והקשבה.
I
הם לא רואים אותך. דרכך, כאילו את שקופה. כאילו את לא פה. כאילו את רגועה ואין בך שום רגש. יש בך אחד. לפחות.
את יודעת את זה והם לא. הם חושבים שהם יודעים הכל עלייך. אפילו את לא מאמינה שאת יודעת הכל על עצמך. והם, שמעולם לא טרחו לברר? הם לא יודעים כלום עלייך. כלום. אפילו מאית מתוכך הם לא מכירים. כלום כמעט.
את פשוט לא תספרי להם שיש בתוכך יותר משנראה לעין. את לא תתני להם לדעת. לא תתני לזה להציץ החוצה. כי את בתוך עצמך תמיד. הבחוץ שלך כל-כך קטן.
אז אין להם שאלות. אם הם כבר חייבים לשאול הם אפילו לא מתעניינים בתשובה. הם בטוחים שהם כבר יודעים אותה. הם יודעים, כי את לא תעני שום דבר אחר. כי את לא תספרי להם אם הם לא רוצים לשמוע. כי את לא תספרי אם זה ייפול לשום-מקום.
II
ולכן את יוצאת משם. לדבר עם מישהו אחר. לחפש מישהו שיקשיב. ואיך לא ניסית לספר. ואיך לא ניסית לקבל כתף. כולם ידעו לכאוב בשבילך. אף-אחד לא ידע איך לתת לך להשתחרר. את מאמינה בהם. כי חוץ מהם כבר אין לך שום דבר. ולכי תמצאי עכשיו מישהו אחד בכל העולם שיקשיב לך. אם לא פה, אז לעולם לא.
כי כבר ניסית. ונכווית.
III
ולפעמים נראה שיש לך סיכוי. את מקווה. וזה יעשה אותך מאושרת לרגע. אבל את תתרסקי שוב. וזה לא רע. אף-פעם לא. אבל זה לא טוב כמו שקיווית. זה קצת פחות. זה לא מספיק. איפה תמצאי את עצמך שלמה עם זה?
את יודעת שזה יגיע. יודעת? את חושבת. את מקווה. כי אין לך שום ברירה אחרת.
IV
ואת מנסה חזק יותר. את מאמינה שאם תצעקי בקול רם יותר את תֵירָאי. את מנסה ומנסה. הרגשות שלך מתקהים ואת כבר לא רואה מטרה חוץ מלפרוק. להשתחרר. לסיים. לגמור. את מחפשת את זה. זה שם, באיזה מקום.
זה חייב להיות טמון שם כי יש משהו בצעקות האלו לעזרה שלא נותן לך להתייאש. את לא צועקת סתם. יש אנשים ששומעים. והם ישאלו. יום אחד. יום אחד. את מתחילה לאבד את עצמך בתוך הצעקות והן מתחילות להכאיב לך. יש גבול לכמה שאפשר לצעוק.
לפעמים את פשוט משתתקת. מההלם. הם לא שומעים? אבל הם כל-כך קרובים. הם לא רואים? את אף פעם לא תעשי את הצעד הראשון. את מפחדת מבורות. אז את מחכה להם.
ומחכה.
V
כמו שהאמנת, יש גבול לכמה שהאדם יכול לצעוק. מישהו שומע. מישהו גם רוצה להקשיב. ואת מאמינה שהגעת לשם, למקום הנכון. שמצאת פורקן.
ומצאת. לפחות לעכשיו, לפחות לרגע.
הרגש שלך נרגע וגם הצעקות. את שותקת וזה לא מפריע לך. את פשוט שותקת. בחצי-שלווה כזו. את שותקת- ואת גם באמת בשקט.
VI
זה לא אומר שזה לא יחזור... לכי תדעי. אבל בינתיים זה ככה.
ואת אף פעם לא תדעי אם זה היה נכון, אם זה היה אמיתי, אם זה באמת שחרר. אבל עכשיו, אחרי שפרקת, כבר לא באמת אכפת לך מכלום.
כי זה היה וזהו. זה יצטבר מחדש, אולי ייפתח, מי יודע אם סגרת את זה טוב. אבל בינתיים, זה כל מה שהיית צריכה. הכל.
תגובות
ידמה לנו מה שאנו רוצים, המציאות טופחת ההפך.
מסתבר--
הסיפור כתוב בגוף שני אבל מדבר בעצם... עליי. תהילה היא דמות אחרת [לא משנית, שונה].
וכן, אני זוכרת אותה, איך אפשר לשכוח?