פתחתי את חלון חיי
לעת ערב ודימיתי- כי הינך כאן.
ראיתי את מהמורות
הימים, השנים,
שנתנו בך חותמם,
הטמיעו, טבעו בך ריחם.
צפיתי בקסמי הרוח
המפזרת צינתה
אל הרחוב, ההולך
ומצטופף, מצטופף
והולך.
והנה, מבין כל העוברים
המהלכים, מטופפים,
לפתע, לשבריר שנייה
נפגשנו- לדק היינו להוויה אחת.
נעלם הרגע,
(כהיה ואיננו עוד).
פג הקסם נסגר החלון-
ורוח חמימה שבה
לנשוב באויר הרך.
תגובות
נהניתי.