יצירות של סוד היצירה

חופש חום אוגוסט מתקרב במהירות. שלמה ארצי שר ברקע שיר של קיץ שמתנגן לאיטו. ואנחנו נוסעים במסע הזה שנמשך עוד ועוד. יש סוף סוף קצת שקט באוויר, השרירים נעשים רפויים והלך הרוח חוזר להתנהל כרגיל. יש אנשים שאני פוגש בדרך ומעריץ ואוהב כי למדתי מהם משהו וכשהמפגש מסתיים אני מחכה קדימה לבאות עם טעם של עוד. האנשים הנפלאים הממלאים אותי שמחה וגורמים לי לשכוח רגעי ייאוש , האנשים המלווים אותי גם כשהם לא לידי הם תמיד

אנשים זה סיפורים
כל אחד וכל חלק הוא סיפור.
אני חייבת סוף
סוף יפה לסיפור שלי
אם למישהו יש שיציע לי.
העלילה קצת מסתבכת הטראומה מגיעה עכשיו
אולי אפשר פשוט ללכת
הדף להיהפך חייב..
אנשים מוכרחים לקבל סופים טובים לסיפורים
ההוצאה לאור דורשת,
הגיע זמן ההגה.
כל הדפים שוכבים במגרה
ממתינים לקריאתם ולמנוחת העדן על האדמה.
רק שלי אינו ידוע
במה זה תלוי עכשיו?
אולי

שיר קניה בדיזינגוף/ ארז ביטון
קניתי בית בגב ההר
כדי להכות שורש
כדי לקנות שורש
כדי למצוא מקום בהר
אבל
אנשי ההר
אני שואל את עצמי
מי הם אנשי ההר?
מה יש באנשי ההר?
מה הולך באנשי ההר,
אני לא פונה לאנשים בהר
כשהאנשים בהר פונים אלי
אני שולף השפה
מלים נקיות,
כן אדוני,
בבקשה אדוני,
עברית גבעונית מאוד,
וההרים העומדים כאן

בס"ד
מפלצת, יושבת קרוב.
"אבל מפלצת, אני ילד טוב"!
מפלצת- את הכל מכסה,
בצבעים מתכסה.
בכחול וירוק בין האושר לצחוק.
מפלצת, מקרבת לגוב, "אבל למה מפלצת?, אני הרי ילד טוב"!
במהירות למכאוב,
מתגרה בכאב,
משטה גם בלב.
מפלצת, כמו כדור ריחני,
הוא לבן ועגול משנה כמו מכחול,
ושוב צבע ירוק, אין אושר אין צחוק.
היא הקסם שלך והנה שוב היא בך.
מתבונן במראה והגוף קודח.
ניסיון

בס"ד

בפריטות עדינות,
מתנגנות, מתעדנות,
משתהות, משתנקות,

עוצמה ואמת, יהיו לאחת כעת,
מחתיכה קטנה של עץ, כל השקט מתנפץ.

מתלפף,

מצטנף,

הודף,

רודף,

שועט,

בועט

וכל החתיכות הקטנטנות יהיו לגיטרה כעת.

בס"ד
בין העזבון, לכמות הגדושה של השממון.
נוחתת על הארץ הכל נראה כאן כמו שרץ.
לשרוף ת'זמן כבר לא ניתן,
לעיתים איני יודעת, לאן?
היכן אמצא את השלוה הנגוזה?
כמויות אהבה שהתבזבזה?
לשם נפשי כה כמהה
למקום שמקבל אצלי יותר מסתם ציון של מאה.
לקיבוץ, לעזוב את הכל!
פשוט לברוח, לא לסבול.
להשאיר את הפחדים, הצרות ואף האוצרות מאחור.
איני יודעת מה יוליד יום,
העיקר

השמש מבצבצת מבחוץ קרן אור ראשונה מגששת.
מתעוררת מתוך סיוט אחרון של בוקר ראשון,
איך זה שאני תמיד ישנה, חוששת.
לילות קיץ עמוסים ועייפים והאוזניים נורא כואבות!
משתוקקת למשהו לח- כי מוכרחה להרטיב ת'גרון.
השעה מאוחרת - חמש לפנות בוקר עכשיו,
הציפור מבחוץ מצייצת שולחת קרן גדולה של זהב.
הרגע קיבלתי חבטה, אפשר לומר שישר בפנים,
כבד וקשה לי עם זה להשלים.
הכתפיים תפוסות והגב,

אבא...
כשהעיניים עייפות והרגליים יחפות.
פסים כהים על גב היד והמצח שנרעד.
שלושה ימים, שלשה לילות לא פוסקות ההפגזות.
מציץ לראות מתוך השכול את הכאב אך לא יכול.
תופס יד, מושיט כתף אך אינו יכול יותר ללטף.
שעות ארוכות ללא מזון, כי המזון כבר לא מכיל,
את מה שהנפש לו צמאה והיא שואבת מהדממה.
מורה דרך מתוסכל, אינו יוצא מן המחדל.
נושם טיפת אויר אל הריאות לפני אומרו: "להתראות".
והסבל...

אתה לא יכול להאשים אף אחד על שלא היתה לך אמא אמיתית. על שהרג אותה פצע לה את הנפש. על זה שהיא לא היתה שם בשבילך בבר מצווה, במסיבת הסיום הקטנה בגיל חמש. על זה שהיא ידעה להתפאר בך על כמה שהיית מוצלח ומוכשר וכמה שאתה אדיר ונהדר. אבל היא לא הצליחה לראות אותך כשהיית שם זרוק בפינה בודד כמו כלב עזוב מיילל אל השמיים האפורים, משתנק מבכי מחכה לתפילה הקטנה של אמא שתושיע אותך מהכלא של עצמך. היא לא היתה שם ואתה

פתחתי את חלון חיי
לעת ערב ודימיתי- כי הינך כאן.
ראיתי את מהמורות
הימים, השנים,
שנתנו בך חותמם,
הטמיעו, טבעו בך ריחם.
צפיתי בקסמי הרוח
המפזרת צינתה
אל הרחוב, ההולך
ומצטופף, מצטופף
והולך.
והנה, מבין כל העוברים
המהלכים, מטופפים,
לפתע, לשבריר שנייה
נפגשנו- לדק היינו להוויה אחת.
נעלם הרגע,
(כהיה ואיננו עוד).
פג הקסם נסגר החלון-
ורוח חמימה שבה
לנשוב באויר הרך.

בס"ד
משכתי לאט את השמיכה וכיסיתי את פני, הדמעות החלו אט, אט לזלוג מעצמן, ולרגע כאילו נתתי להן דרור. תצאו! תנקו את כל הכאב שבתוכי והנה הן מיד נרתעות ושבות לצור מחצבתן.
הבטתי על דפי הספר שמולי. תמיד זה בא לי, בשעות המאוחרות של הלילה, כשאני "מתה" מעייפות אך עין לא נעצמת. התוגה שבקרבי מתעוררת לה דווקא בשעות הללו. ויש בי חשק עז ורצון לכתוב, הרפתקאות, סיפורים ושמות, חוויות מטורפות ושיטוטים דמיוניים

בס"ד
אם שכחת אז רק רציתי להזכיר ולהדגיש כמה שאני אוהבת אותך, גם מרחוק.
תמיד אומרים שכאשר אדם יכול להיפרד ממישהו אחר לפרק זמן ארוך דיו הוא מרגיש מספיק בטוח שהקשר שלהם לעולם לא יתנתק ועל כן הפרידה מתאפשרת.
כ"כ כיף שיש אותך!
נפלאה לי חברתך מחברת אלף מבוגרים כסילים שאני רואה בהם בסה"כ עניין של מה בכך.
תמיד טענתי שנשמה של ילד היא הכי טהורה, אולי אני פשוט מוצאת בך את מה שחסר לי כשאני

בס"ד
"עצב הגאולה הנשמתית"
המאמר הבא פורסם בעלון "טל שמיים" והחלטתי להעלותו כאן, מקווה שתרוו ממנו חיזוק.
באחד מלילות חודש תמוז היינו בדרכנו חזרה מאירוע משפחתי. השעה הייתה מאוד מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה. כמעט כולם נרדמו, למעט אני ואבי שהוא היה הנהג. נסענו לאורך הכבישים המפותלים המובילים לישובנו. התאמצתי נורא להישאר עירנית, למרות שמפעם לפעם נרדמתי קלות, ושוב התעוררתי לסירוגין, מזכירה לעצמי

בס"ד
כל טיפה, תו
שיר שנכתב.
כל אקורד, לחן ועיבוד
והראש באיבוד.

מוצרט, שוברט ושופן
גאון הלך הבן.

גמישות רכה שבידיים,
כיצד נעות הן השפתיים,
העיניים עצומות
והראש בין מחוזות.

אקורדיון, גיטרה, פסנתר, תופים
כל אשר עולה בדעתך-מדהים.

הרמוניה משגעת- משוגעת,
בגבול פסיכוזה היא נוגעת.
תוים בראש במקום תאים,
סולם בימול אינו

בס"ד
יוני!
היית והינך מלאך בגוף אדם.
אילו רק היית יודע כמה שאתה דמות מופת לחיקוי, מודל להערצה והערכה בלתי פוסקת.
יוני, כותבים על איך שהיית דמות מחנכת לנוער הרופס שלנו.
על כך שאתה בדיוק הישראלי שעליו חלמו אבות הציונות- איש הספרא והסייפא.
הפכת למיתוס, גיבור לאומי, איש אשכולות, עניו כמעט כמשה.
וכבוד גדול זהו שכן ממשה ועד משה לא היה כמשה.
אך בין משה למשה היה יהונתן נתניהו.
ניסיתי

בס"ד
היא ירדה באיטיות מהרכב, המנוע כבר דמם.
השעה חמש וחצי לפנות בוקר, והנה היא עומדת בחוץ יחפה רצועות סנדליה מלופפות סביב אצבעה.
היא רצה הביתה קר לה, נשאר לה ממש מעט זמן לישון, מוצאי שבת. היא שוכבת במיטה בוהה בתקרה אפילו להחליף בגדים לא היה לה כוח.
כל כך תשושה, היא מתחילה לחוש אט אט את ייסורי המצפון שלה צפים מעל פני השטח, זה כואב לה היא קרועה מבפנים והיא לא יודעת מה לעשות עם הכאב הזה,

"החיים הם לקחו אותי לכל מקום איתם, בחנות התקליטים, הם היו לי שיר קטן".
אתה יודע? לשלמה ארצי יצא דיסק חדש: "שפויים" אתה מרגיש אחד כזה?
אתה יודע? לא בטח לא תדע.
לא תזכה להרגיש בשבוע הבא את ליל הסדר פה כמוני בעולם האמיתי, למרות שקופצים פה ישר לשולחן עורך.
לזמן מה נשכחת כאילו מזכרוני, כמו אף פעם לא היית קיים.
חוץ מרגעים מזדמנים וסמלים שמזכירים לי אותך. כמה צלילים קטנים שהשארת ועוד לא

בס"ד
אחות שלי יקרה,
ודאי תוהה את מה קרה,
שלך החלטתי כך פתע לכתוב,
מכתב מלא חיוב לרוב.
לך האוזן היחידה, שלי בכל זמן קשובה,
תמיד יודעת לזרוק מילה טובה.
יודעת להעיר ולנער אותי כשצריך,
"מעיין, עם עצמך תהיי אמיתית אסור את רצון הלב סתם כך להשליך".
למרות שאיננו כ"כ מסתדרות,
אחת את השנייה משלימות.
את "השמש" שמושכת אליה את ההמון
ואני השקטה והרגועה שלא נמשכת אל

השבוע נפגשתי עם תופעה מיוחדת במינה- שחיקה שמה.
אולי זאת המלחמה, אולי אינסוף של מהלומה,
אולי זאת השמש שמסרבת לצאת,
אולי זה השיער הרטוב שלי, שהגשם לא פסח עליו שום יום למשך כל השבוע.
אולי הריח של הפרחים בצומת "עין גנים" ונוסטלגיה מתוקה של ימי האביב הנעימים.
מי יודע אם אלו כאבי האוזניים הצורמים,
או שמא ההרצאות שהם- אף פעם לא, ואנחנו כל הזמן שומעים.
אולי זה הראש שדופק: בום,

לילה, השעה 1:00.
צלילים דקים של מכוניות שעוברות על הכיביש בצומת הסמוכה.
מלמולים חרישיים מתוך מקלט טלויזיה שנשמע רחוק.
נעימות פסנתר בוקעים מהדירה שלמטה.
כולם ישנים ו... ששש שקט עכשיו!
האיש מהטלויזיה לא מפסיק לדבר נשמע שאלו דיבורי סרק, אולי בתחום הפוליטיקה משהו.
חושך ירד על העולם והנאיביות ירדה עימו גם היא,
נדמה שאפשר ללכת לישון עכשיו אך זה לא ודאי.
הגוף רפה, עייף ורצוץ