בס"ד
משכתי לאט את השמיכה וכיסיתי את פני, הדמעות החלו אט, אט לזלוג מעצמן, ולרגע כאילו נתתי להן דרור. תצאו! תנקו את כל הכאב שבתוכי והנה הן מיד נרתעות ושבות לצור מחצבתן.
הבטתי על דפי הספר שמולי. תמיד זה בא לי, בשעות המאוחרות של הלילה, כשאני "מתה" מעייפות אך עין לא נעצמת. התוגה שבקרבי מתעוררת לה דווקא בשעות הללו. ויש בי חשק עז ורצון לכתוב, הרפתקאות, סיפורים ושמות, חוויות מטורפות ושיטוטים דמיוניים למחוזות אחרים, ואירועים ושמחות.
אבל תמיד זה זה שיושב לי בלב, בעומק שלו . הוא מצא לו מקום נוח לשבת בו ואני לא מצליחה לנער אותו משם. בא לי לשים איזה "ניגון" טהור ולקפץ ולנתר עד שאני אתעייף, אהיה רצוצה ורגלי יקרסו על הרצפה מתוך הנקיות.
זה כ"כ לידי אבל לא אצלי. זה תמיד היה ליד. ואני עם הזמן ממשיכה לחכות לו ולצפות לו, ו...כלום! שום דבר משמעותי לא קורה! ואני כ"כ שם במחשבות, ובחלומות ובספרים ובשירים אך לא באמת איתו .
וזה גומר אותי וזה מכניס אותי לייאוש קטן, שאחר כך אני מצליחה לצאת ממנו כמו גדולה אך זה אוכל אותי וחזק! והרצון הזה חזק ממני ומרצונותי ואני מאוהבת באהבה וחושבת שאולי זה לא הוא שנסתר ממני אלא האהבה ואני תרה אחריה בפראות אינסופית. ומנסה לתפוס אותה ולעטוף אותה , אך היא בורחת לי- סיכוי של אחד למיליון.
וכל הזמן מהדהד לי בראש: "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני...אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני א-לוקי ישעי".
והדמעות פתאום מוצאות להן מקום וזולגות מעצמן ומרטיבות את הדף את הכל הכל הכל כמו גשם טהור חדש, כי הן יודעות שאני כ"כ כמהה לקירבה הזאת לאבא ומבקשות בשמי "ידיד נפש משוך עבדך אל רצונך"... אבא, תבין אותי! אל תקשה עליי, אל תהפוך את המסע שלי לקשה יותר ממה שהוא, אבא! נפשי חולת אהבה ומבקשת ממך בלי ייסורים בכלל אבא!
תגובות
שערי דמעה לא ננעלו.