בס"ד
"עצב הגאולה הנשמתית"
המאמר הבא פורסם בעלון "טל שמיים" והחלטתי להעלותו כאן, מקווה שתרוו ממנו חיזוק.
באחד מלילות חודש תמוז היינו בדרכנו חזרה מאירוע משפחתי. השעה הייתה מאוד מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה. כמעט כולם נרדמו, למעט אני ואבי שהוא היה הנהג. נסענו לאורך הכבישים המפותלים המובילים לישובנו. התאמצתי נורא להישאר עירנית, למרות שמפעם לפעם נרדמתי קלות, ושוב התעוררתי לסירוגין, מזכירה לעצמי שכבר מגיעים.
בהגיענו לכניסה של היישוב הבחנו בחייל שעמד מחוץ לש.ג, כתפיו נפולות תחת האפוד הכבד והנשק שהוא נושא על גבו. הלה פנה לעברנו עמ"נ לבדוק את תעודות הזהות ומיד לאחר מכן פתח לנו את השער. אבי ברך אותו לשלום ואיחל לו לילה טוב. החייל העלה חיוך קטן בזוית פיו וענה שהלילה שלו יתחיל רק בבוקר- כשהשמירה תסתיים. אבי סימן לו להתראות ונסענו מהמקום.
אצלינו ביישוב היו נוהגים להזמין את החיילים לארוחת ערב שבת עמ"נ שיחושו חום משפחתי ואוירת שבת גם בעת שירותם הצבאי. ואכן באותה השבת הזמנו שני חיילים לביתנו. בסעודת השבת אחד החיילים החל לנהל שיחה קולחת עם אבי, חובב סיפורי מלחמות. השיחה שגלשה לתעלת סואץ, מלחמת יוה"כ ומבצע אנטבה, לא עניינה אותי במיוחד מלבד קטע מסויים שהחייל העלה: "השמירות הן ההתמודדות הכי קשה שאתה יכול להיתקל בה בצבא. בהתחלה אתה מהרהר בכ"כ הרבה חובות, מטלות וסידורים שעלייך לעשותם. לאחר מכן זה עובר לפסים אישיים יותר כמו משבר של חבר קרוב, אח או הורים, מכאן למחשבות על עצמי וחיי. ולבסוף, בשעה- שעתיים האחרונות אני מתחיל לשגות בכל מיני שאלות מהותיות לגבי משמעות החיים, זה השלב שבו אני כ"כ "שבוז", מרגיש לבד עד כדי כך שאני פשוט מייחל שהשמירה כבר תסתיים.
גילוי הלב הזה הביא אותי למחוזות עמוקים הרבה יותר מכפי מה שנראה על פני השטח כביכול בחייו של החייל הזה, מסתבר שבתחושת ה"לבד" מסתתר משהו משמעותי הרבה יותר. "כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד?, לגמרי לבד? רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. למרבה האירוניה, כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כאשר הוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת איתו ה"אינפוזיה" של חברת אנשים אחרים, מוזיקה, ספר וכו' ".
מתוך כך אנו רואים שהאדם נמלט מפני דבר מה, מדוע? משום שאינו רוצה לחוש ריק. אומנם, למרות זאת כאשר האדם כמו אותו החייל, נמצא לבד, הוא עשוי לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן עלולות להיות מרתיעות ומפחידות וחלקן לעומת זאת ממש מלאות יופי. אך המשותף הוא שאינן ידועות לאדם במסלול מרוץ החיים אליו הוא רגיל. ודווקא האמיתות הללו הן אלו שיוכלו להביאו לידי אושר אמיתי.
הרב קוק ב"אורות הקודש" כותב על: "עצב הגאולה הנשמתית": "העצבון הרוחני הוא החומר של שירת הנשמה, התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים הלוחצים אותה (ה"אינפוזיות" למיניהן), היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים, עליוניים, ברורים ובהירים והיא אינה מוצאה אותם מפני הרתוקות החומריים שהיא אסורה בהם. וזהו סוד עצבונה".
אם כן, הכיצד תוכל להשתחרר הנשמה הא-לוקית ולהגיע לידי חיי דרור?! כאן אוסיף את דבר שלמה מתוך ספר קהלת (ג',ה'): "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק"- כשם שהאדם זקוק באמת לחברה, הוא זקוק באותה המידה לפחות לזמן אשר בו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה בהירה וברורה יותר אל תוך שאון החיים. על רעיון ההתייחדות העצמית מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה "התבודדות".
"מצא לך זמן בכל יום עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או הסגר לבדך בחדר. שם- תפגוש את ה"לבד", שם תוכל להאזין לו אולי לראשונה, להמית רוח או לקול ציפור". להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין בקצרים בחייך, ולבקש גם דרכים עמ"נ להחזיר את עצמך לזרימה הטבעית, האמיתית, לקשר ההרמוני של האדם עם העולם ובוראו.
שנזכה בע"ה כל אחד ואחד מאיתנו להקשיב לעצמנו, להגיע לידי התוודעות לנשמה, ומתוך כך להרגשת רוממות וגאולה אשית.
תגובות
אכן,עמוק ואמיתי.
שבת שלום !
בס"ד
הציטוט
"כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד?, לגמרי לבד? רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. למרבה האירוניה, כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כאשר הוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת איתו ה"אינפוזיה" של חברת אנשים אחרים, מוזיקה, ספר וכו' ". -
זה מב\הספרון של הרב משה ארז דורון "דבר עם אלוקים"?
קטע יפה...
בס"ד לק"י
אגב, גם בחסידות חב"ד מדברים על משהו בסיגנון, אך מעט שונה- התבוננות. וכן אצל הרב קוק.
נראה לי שהציטוט הוא מתוך הפלייר "לבד".
פרישות טובה בתנאי שאדם מקדש את זמן פרישותו. ועולם על האדם להיות מעורב עם הבריות, מי יותר ומי פחות.
"קרבה אל נפשי- גאלה"...