משבת לבראשית

השמש מבצבצת מבחוץ קרן אור ראשונה מגששת.

מתעוררת מתוך סיוט אחרון של בוקר ראשון,

איך זה שאני תמיד ישנה, חוששת.

לילות קיץ עמוסים ועייפים והאוזניים נורא כואבות!

משתוקקת למשהו לח- כי מוכרחה להרטיב ת'גרון.

השעה מאוחרת - חמש לפנות בוקר עכשיו,

הציפור מבחוץ מצייצת שולחת קרן גדולה של זהב.

הרגע קיבלתי חבטה, אפשר לומר שישר בפנים,

כבד וקשה לי עם זה להשלים.

הכתפיים תפוסות והגב, הוא עטוף חוויות עמוסות.

אומרים ישנה ארץ- אזי תאמרו לאן נעלמה?

בתום החיים אל גן העדן בוודאי תעלה הנשמה.

מוצאי שבת, בעצם כבר יום ראשון, 

עוד שנה אחת עברה, על העץ יבש הרימון.

כפות הרגליים מתחככות ברצפה, חשות קור נעים ומרגיע,

אך בפנים, שם עמוק הלב לא סובל והוא מתחיל להזיע.

והעיניים- מזיעות גם הן-המון, בלי סוף, בלי די.

מזיעות הן נוזל סמיך ומלוח- לא מסריח,

למרות הסרחון שגרם לעיניים לדמוע,

את הדמעות הללו אפשר למזוג לתוך כוס הקפה של בוקר יום ראשון,

וכך יתמלא הגרון וארווה את הצימאון.

הקטע הנ"ל, נראה מעט מבולבל וזה מהסיבה שערכתי אותו. אמנם כתבתי אותו ממש מזמן אך החלטתי רק עכשיו להעלות אותו, הוא נכתב באזור- אחרי ר"ה של השנה הנוכחית. על הקטע הזה אני יכולה לומר מילה אחת- פורקן.

ואוסיף, ניתן למצוא כאן קשר דל לאירועי עמונה הזוועתיים.