בס"ד ה' הוא המלך!
להיות כמוך
אני זוכר אותו.
בערך.
הוא היה מגיע כל שבוע, ממש-ממש סמוך להדלקת נרות.
אני זוכר את המדים הירוקים, הנשק הארוך, הנעליים החומות הגבוהות, הציציות המשתלשלות והכיפה הגדולה.
אני זוכר איזה חיוך היה נותן לי ואיך הייתי קופץ עליו תוך כדי שאגות שמחה כדי שכל החברים שלי ידעו שאחי החייל עם הרובה, חזר הביתה, לשבת.
אני זוכר שהיה יוצא החוצה מהחדר, אחרי המקלחת.
במקום המדים- חולצה לבנה, צחורה, נקייה. הוא היה אומר שבת שלום לאמא, שבת שלום לאבא ושבת שלום- לי. לאחיו הקטן.
הוא היה אוחז אותי ביד הגדולה שלו ונותן לי חיבוק ענקי ואומר לי- "נרי'ה, כמה התגעגעתי אליך, קטנצ'יק..." ואני- הייתי מחבק אותו בחזרה, וכך, יד ביד, היינו הולכים לבית הכנסת לצד אבא.
הייתי יושב לידך בתפילה. ממש כיסא סמוך לידך.
אני זוכר איך היו התפילות שלך. היית עומד עם עיניים עצומות, מתנדנד כולך בדבקות, כאילו זו תפילת יום הכיפורים. ואני, הקטן, תמיד הייתי מחקה כל תנועה ותנועה שלך. כל כך רציתי להדמות לך. כמו תמיד.
בסוף התפילה הרבה היו לוחצים לך את היד ואומרים "איך גדלת!..." ואני הייתי מחייך ומקבל צביטה בלחי- כי לחיצת יד זה של מבוגרים- וחושב לעצמי אם שגם אני אהיה כמוך יתייחסו אליי כך ויתפעלו כמה גדלתי.
ואז, היינו מגיעים הביתה. היינו נכנסים ונותנים "נשיקת שבת שלום" לאמא ומתחילים לשיר כולם יחד שלום עליכם.
אני, לפעמים, הייתי עייף, אז הייתי יושב על הכיסא ומסתכל על הציציות המקפצות שלך מתי שהיית שר "בר יוחאי" עם ההתלהבות שהיית בך, כמו תמיד.
כל תנועה שעשית הן זזו מצד לצד.
הייתי, גם אני, קם ומנסה להתנועע כמוך ולראות אם גם הציציות שלי יקפצו, אבל לא. רק שלך היו כאלה.
כשגם אני אהיה גדול, הציציות שלי יקפצו?
בסעודה, היינו שרים שירי שבת, אני, אתה, אבא ואמא. הקול שלך היה כל כך יפה! היית כל כך יפה מתופף על השולחן! ידעת כל כך יפה להגיד את החידוש של פרשת שבוע שהיית מכין אפילו כשלא היה לך זמן! כל כך הרבה אור היה קורן לך מהפנים! כמו מלאך היית נראה!
אחרי הסעודה, היינו יושבים על יד השולחן , מפצחים גרעינים ומדברים.
בהתחלה, היינו מדברים על עניינים שגם אני יכולתי להבין ואז הייתם עוברים לעניינים של מבוגרים.
כשאני אהיה גדול גם אני אבין על מה אתם מדברים -כמוך? מתוך המחשבה הזאת, הייתי נרדם ואתה היית נושא אותי אל המיטה שלי ישן, וחולץ לי נעליים.
בבוקר יום שבת, אתה היית מעיר אותי עם הליטוף שלך והקול הנעים.
כך, היינו הולכים לבית הכנסת, לתפילה, יחד עם אבא.
אני זוכר שבשבת 'ההיא', אחרי סעודת שבת השנייה, ישבנו, אני ואתה בסלון, על הספה, לבד.
אני קראתי לך מתוך ספר שהמורה רוויטל הביאה לנו, ואתה הקשבת לי בסבלנות, אפילו שלא קראתי כל כך טוב.
ואז שאלתי אותך- "אלי'ה, למה אתה חייל?"
אתה חייכת וליטפת לי את הלחי. " כי אני רוצה להגן על הארץ שלנו. כי ה' ציווה עלי."
"מה, ה' אמר לך להיות חייל?"
"כן, נרי'ה. ה' אמר "בן עשרים לצבא"."
"ואתה- בן עשרים?"
"עוד מעט. עוד שבוע."
"אה, יש לך יום הולדת?"
אתה צחקת. "כן. אתה קונה לי מתנה?"
"מה אתה רוצה מתנה, אלי'ה?"
"אמממ..." אתה חשבת בכובד ראש. "אולי איזה ציור יפה?"
"טוב. ומה אני אצייר לך בציור?"
"תעשה לי הפתעה."
ואני שתקתי חושב לעצמי מה אני אצייר.
שיחקת לי בפאות ואז שאלת- "נרי'ה, מה אתה רוצה להיות שתגדל?"
"אני רוצה להיות כמוך."
"כמוני?"
"כן! אני רוצה להיות חייל וצדיק!"
"מה, אני צדיק?" שאלת אותי בפליאה.
"כן! אתה הכי צדיק בעולם!"
"הכי-הכי?" רצית לוודא וצחקת עם החיוך הרחב.
"הכי-הכי!" ואז חיבקתי אותך.
"אתה האח הכי חמוד שיש לי בעולם!" אתה חיבקת אותי ולחשת.
"גם כך אין לך עוד אחים.." עניתי לך.
"כל ישראל אחים, נרי'ה. תזכור את זה." ענית לי ברצינות. "צריך לאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, אבל אותך אני אוהב הכי-הכי!"
"גם אני אוהב אותך, אלי'ה.. תמיד תישאר אח שלי ותבוא כל שבת?"
"מה זאת אומרת? בוודאי שתמיד אני אשאר אחיך!... בוא, תמשיך לקרוא לי את הסיפור. אתה קורא כל כך יפה..."
במוצאי שבת, שוב פעם, לבשת את הירוק-ירוק הזה, נעלת את הנעליים החומות, שמת את התיק הענק עליך, החזקת את הנשק וחזרת שוב פעם לשם.
לצבא.
*
חזרתי מבית הספר, בדרך הרגילה.
אני מגיע מול הדלת ושומע.
אני שומע צרחות נוראיות של אמא ואת אבא צועק שם- "לא נכון!"
אני פותח את הידית בזהירות.
למה?
למה, אלי'ה? אתה הבטחת לי שתמיד תהיה אח שלי! איפה אתה עכשיו? למה הלכת? לאן הלכת?
היום זה היום הולדת שלך! למי אני אתן את הציור שציירתי? למי? אתה יודע כמה השקעתי עליו? כל יום ציירתי קצת! הבטחת לי שתחזור!
אלי'ה.
אני יודע שכך ה' רוצה.
הוא רוצה שאני אשאר לבד. אני. אבא. אמא.
שלא יהיה לי אפילו אח אחד.
הוא רוצה לנסות אותנו.
אם נתייאש או אם נאמין בו.
אבל אני, אני יעמוד בניסיון הזה, כמו שאת היית עומד בו אם זה היה קורה לך.
אני תמיד , תמיד-תמיד אשתדל לעשות מצוות כדי להעלות את הנשמה שלך. שתהיה למעלה-למעלה, קרוב לכיסא הכבוד של ה', ואז אתה תבקש בשביל כולנו- שיפסיקו הצרות. שנחיה במדינה שלנו, בארץ שלנו בשקט ושאף אחד לא יפריע לנו. אתה גם תבקש שאף חייל יותר לא ייהרג ולא יהיו עוד ילדים שהאחים הגדולים שלהם בשמיים ולא לידם, כמוני.
אבל בכל מקרה, אלי'ה.
לא משנה לי איפה אתה. אם אתה כאן, לידי, או אם אתה בבסיס או בשמיים.
איך שלא יהיה,
אני תמיד ארצה להיות ,
כמוך.
*לעילוי נשמתם של כל החיילים והיהודים שמתו על קדושת ה' והארץ. ה' ייקום דמם.*
תגובות
שיהיה חג שמח ובשורות טובות:)
איזה כתיבה, כתבת את הזווית של הילד ממש יפה!
והסוף נ-ו-ר-א יפה מרגש ועצוב כאחד!
יישר כוח=]]
בכולופן, תודה..
ו-'שירושיקי'.. ממש ריגשת אותי, מתוקה:)
ליל"ט!
מהמם! באמת, ממש מרגש [[=