סיפור זה נכתב בהומור בלבד ללא כוונה להשמיץ חלילה את נוער הגבעות או את תושבי יהודה ושומרון
פרק ב- מרד בשם האלוקים
בית הכנסת של ההתנחלות "אלון מורה" היה כמעט ריק באותה שעת צהריים מנומנמת של יום קיץ טיפוסי. חוץ מחבורה קטנה של נערים שעסקו בלימוד כתבי רבי נחמן מברסלב בקולי קולות וזקן עם רצח בעיניים שעיין אותה שעה בספר הזהר ולידו ערמה של ספרי הרב כהנא, לא שהה שם איש.
לפתע נפתחה דלת בית הכנסת ושני ספק נערים, ספק בחורים נכנסו פנימה ופנו הישר למקומו של הזקן התמהוני. אכן היו אלה מנהיג המורדים ויועצו. היועץ פנה אל הזקן ושאל אותו בשקט "מתי נוכל לדבר עם הרב בארבע עיניים?" הזקן (שאם קראו לו, כשקראו לו, היו קוראים לו מקסימום "כבודו") נפנה בפתאומיות לראות מי כל כך מכבד אותו. הוא ראה את הנערים והחליט בשיקול מהיר של המצב להמשיך להראות אדיש.
"אני מבין" אמר ליועץ "שרק אתה רוצה לדבר איתי".
"לא מה פתאום"! אמר היועץ, " גם החבר שלי רוצה לדבר איתך".
"אבל אמרת" ,השיב לו הזקן "שאתה רוצה לדבר איתי בארבע עיניים".
היועץ ציחקק בנימוס. "אמרו לי שכבודו הוא אדם שנון " החניף, "ובכן מתי נוכל להיפגש עם הרב?" שאל.
הזקן השיב "בעוד חצי שעה על הספסלים פה בחוץ".
המנהיג והיועץ הודו לו ויצאו אל מחוץ לבית הכנסת. הזקן עקב אחריהם במבטו עד שיצאו ואז הניח את הספר שהיה בידו ושקע בזכרונות.
הוא נולד ברובע היהודי בעיר העתיקה שמונה שנים בדיוק לפני שפינו הבריטים את ירושלים. הוא נולד עם עודף מרץ ופראות שחרגו בהרבה ממה שמכונה היום "היפראקטיבי". יתכן שאם היו ברובע היהודי של אז פסיכולוגים, אפשר היה לטפל בבעיה, אולם ככל הנראה היה ברובע היהודי של שנות תש"ז -תש"ח יותר צורך בלוחמים מאשר בפסיכולוגים ובעייתו של הילד נותרה ללא מענה. מאז גיל חמש הוא בילה את זמנו בהשלכת אבנים אל בתי ערביי ירושלים שכבר אז התחילו להסתכל על שכניהם היהודים בעין רעה. כיוון שלפעמים עסקו גם ילדי הערבים באותו עיסוק מענין כלפי שכניהם היהודים, לא נלקחו מעשי הילד והחבורה שהקים ברצינות. ואז פרצה מלחמת השחרור והילד מתמנה מיידית לקשר בין עמדות הלוחמים. בין ילדי הרובע הילכו אגדות על מעשי הגבורה של פנחס. באחת ההפגזות נהרג אביו של פנחס ובעת כניעת הרובע נסע פנחס עם אמו ושתי אחיותיו אל דודתו שבתל אביב ושם הוא גדל עד גיל עשרים ואחת. הוא הצטרף למפלגת חירות ( כיום הליכוד) והפך להיות פעילה הנלהב ושונא מובהק של כל דבר שריח מפא"י נודף ממנו. הוא השתתף בסדרה של הפגנות אלימות ומצא את עצמו בכלא אחרי שניסה לזרוק בקבוק תבערה על מכוניתו של בן גוריון. אז הבינה אימו שבנה בבעיה אולם כל תחנוניה אליו נופלים על אוזניים ערלות. בגיל עשרים ואחת הוא התחבר אם חבורת לומדי קבלה תימהוניים ועבר לירושליים. שם הוא עובר מהפך דתי ומתחיל לדקדק "קלה כבחמורה". אמו חשבה שבנה חזר לדרך הישר אולם מהר מאוד מגלה כי פנחס נפל מן הפח אל הפחת ונסחף לידיה של כת קבליסטית משיחית שעוסקת בעיקר בחישובי קיצים למיניהם.
חצי שנה לפני מלחמת ששת הימים מתפרקת הכת עקב מות מנהיגה בתאונת דרכים. פנחס עובר משבר רוחני חמור ושוקל לנסוע למזרח הרחוק ולהפוך לנזיר במנזר מבודד כלשהוא אלא שאז, פורצת מלחמת ששת הימים ופנחס שומע על חבורת אנשים שמתכוונת לעלות למקום שנקרא "סבסטיה" והממשלה מתנגדת להם בכל תוקף. הוא מתלהב מהרעיון והופך לנוכח קבוע בכל העליות לאותה תחנת רכבת שנקראת "סבסטיה". כשמציעים לראשי המתנחלים (שאז עדיין לא נקראו בשם זה) את הצעת הפשרה לפיה יעברו למחנה הצבאי הסמוך "קדום", פנחס מתנגד לפשרה ומאיים לפרוש אם היא אכן תתקבל. כשהוא רואה שהוא לא מפחיד אף אחד, הוא יוצא ממקום הכינוס בזעם וכבר למחרת אורז את חפציו ועובר להתנחלות "אלון מורה". שם הוא מתחבר לתורת כהנא ומתחיל להפנות את מרצו מבניית התנחלויות בלתי חוקיות בגדה, לפעולות כנגד הערבים. בינתיים נפטרה אימו ואחיותיו נסעו לארצות הברית . הוא נשאר בודד מכל משפחתו. הוא נכנס לתסביך פסיכולוגי שגרם לו להאשים את הערבים בכל צרותיו וחוזר ל"מקצועו" הישן מגיל חמש. בכל עימות עם הערבים באזור "אלון מורה", אפשר היה לראות את המחזה המוזר של אדם בשנות הארבעים לחייו זורק אבנים בהתלהבות יחד עם נערים בני חמש עשרה. בד בבד, הוא המשיך לעסוק בקבלה ולפני כל ארוע בעל חשיבות בין -לאומית שפורסם בתקשורת, (כגון תקופת ההמתנה שלפני מלחת המפרץ הראשונה) היה מכריז שלפי חישובים שבידו, הנה באה מלחמת "גוג ומגוג".
הזקן התנער מזכרונותיו והביט בשעונו. עוד חמש דקות הוא יצא לדבר עם הבחורים שמחכים לו בחוץ. הם נראים כמו שני נערי גבעות טיפוסיים. אולי יציעו לו תפקיד רב חשיבות במערך הארגוני של "נוער למען ארץ ישראל"- ארגון הגג של נערי הגבעות. ואולי יתנו לו תפקיד הסברתי חשוב... הוא הביט בשעונו הישן , קם ממקומו בכבדות ודידה על מקלו החוצה. בחוץ ישבו המנהיג ויועצו ושוחחו ביניהם.
"הזקן הזה נראה לי הזוי לגמרי" אמר המנהיג.
"נו" אמר היועץ , "זה בדיוק התפקיד שלו" .
עוד הם מדברים, נשקפה דמותו של הזקן בפתח בית הכנסת.
"עכשיו" אמר היועץ בלחש. "תיתן לי לדבר ותנסה להראות כאילו אתה מכבד אותו".
המנהיג הנהן בראשו וניסה להגיד משהו אולם הזקן כבר היה קרוב אליהם.
"שלום הרב" אמר היועץ . "בא תשב כבוד הרב".
הזקן הפנה אליהם את עיני הפלדה הכחולות שלו "אני מאוד מקווה שלא באתם סתם לבטל את זמני. אני אדם עסוק מאוד כידוע לכם בודאי".
היועץ התאפק שלא לגחך. "כן ודאי כבוד הרב! אני בטוח שאחרי שתשמע את מה שברצוננו לומר לא תתחרט על שנתת לנו מזמנך היקר. ובכן ניגש לענין".
היועץ סיפר לרב הזקן את קורתיה של קבוצת המורדים. מאז שדניאל המנהיג פיתח את הרעיון אחרי "שעות רבות של חשיבה מעמיקה" ועד להצטרפות היועץ. הוא סיים את סיפורו בתארו את הנחות היסוד של המורדים. הזקן פלט קריאת תדהמה ואמר "אתם ממש גיבורים! במה אוכל לעזור לכם?"
היועץ חייך לפני שהטיל את הפצצה "אנחנו רוצים אדם בעל עוצמה רוחנית שיהיה לנו לרב... לאחר מחשבה מעמיקה החלטנו שאתה מתאים לתפקיד! האם תסכים להיות לנו לרב?"
הזקן שכח שהחליט להראות אדיש וכמעט צעק "בודאי שאני מסכים מתי אוכל לבוא למאחז שלכם?"
"כבר מחר. ודרך אגב", שאל היועץ, "איזה שם אתה מציע למרד?"
פני הזקן להטו והוא אמר את השם "מרד בשם האלוקים!"
תגובות
רק פרט היסטורי קטן...
"...הצעת הפשרה לפיה יעברו למחנה הצבאי הסמוך "קדום", פנחס מתנגד לפשרה ומאיים לפרוש אם היא אכן תתקבל. כשהוא רואה שהוא לא מפחיד אף אחד, הוא יוצא ממקום הכינוס בזעם וכבר למחרת אורז את חפציו ועובר להתנחלות "אלון מורה"." (ציטוט)
המטרה היתה מההתחלה להכים ישװב יהודי בשכם, או כמה שיותר קרוב.
הם עברו מסבסטיה למחנה ליד קדום והקימו את מה שניקרא אלון-מורה (הידוע בימינו כקדומים) ורק אחרי זה הלכו להקים יותר קרוב לשכם (בהר ברכה) אבל פונו, ואז הקימו את מה שאנחנו מכירים היום אלון-מורה. (אפילו שהר ברכה יותר קרוב לשכם, אלון מורה נישאר עם השם)
ושוב, נחמד ליקרוא.