בגלל שנאת חינם.

יום כ"ה בסיוון. שנת ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם, שנת 68 לספירה הנוצרית.

חנניה השקיף על העיר ממרומי מצודת האנטוניה. מהמגדל הדרום-מזרחי, בו עמד חנניה והיה הגבוה ביותר, היה ניתן לצפות על חלק ניכר מן העיר. הוא הבחין ברעיו הקנאים מכים אישה צעירה המגוננת על תינוקה. הוא הסב את פניו לעבר הר הבית. רבי ישמעאל, הכהן הגדול ניצב למולו, צופה בו. רבי ישמעאל מתנגד לקנאים, ידע. מה עלה בראשו כשגילה שגם אני הצטרפתי  אליהם? הוא תהה האם יכול דודו, רבי ישמעאל, לראות כי הלוחם הניצב במרומי המצודה כעת הוא בן-אחיו, עצמו ובשרו, חביבו. חנניה נשך את שפתיו ושב לצפות בעיר, מפנה את גבו לדודו. אך העיר זרועה גופות... מוות, ומוות ומוות. מה אתם מבקשים להשיג במלחמתכם, חנניה? שמע את קולו של רבי ישמעאל זועק אליו, נזכר באחת מאלפי השיחות בהן ניסה להניא אותו מלהצטרף לקנאים, מלחמה זו שלכם תמיט עלינו חורבן! הרומאים לא יהססו לשרוף את בית המקדש, כשם שלא היססו הבבלים לעשות כן! לא תשיגו דבר בבריונות. חנניה זכר את תשובתו לשאלה זו של הדוד. זכר היטב. ומה אתם מבקשים להשיג בעבדות, רבי? מה תשיגו אתם מלכוף את ראשכם ולהניח לרומאים לבזותכם? עלינו להילחם, גם אם מלחמה אבודה היא זו.  עלינו להילחם כשם שלחמו מתתיהו, יהודה ושמעון! עלינו להיות המכבים של דורנו, ולהשיג את החופש שגזלו מאיתנו הרומאים. אז, בעת הויכוח, זכר, ענה רבי ישמעאל, כשצער עמוק מעוות את פניו היפים: חנניה, מכיר אני אותך מהיום בו נולדת. אולי תכיר בצדקתי רק לאחר שתובילו אותנו אלי-חורבן, אך אתה תכיר בה. יבוא היום בו תראה את הרומאים הורגים את אחד מענקי התורה של ירושלים, ואז תבין את דברי. תבין כיצד הובלתם אותנו לחורבן שיבוא באותו יום.

חנניה ניסה לגרש את המחשבות ממוחו. עלינו להילחם! עלינו להנחיל לעמנו את החופש, ואפשר לעשות זאת רק דרך מלחמה! ניסה להשקיף על העיר, לראות האם הרומאים קרבים, אך עיניו סבו שוב ושוב להביט ברבי ישמעאל הניצב דומם ברחבת הר הבית. הוא נראה כך כמלאך. עלתה בדעתו מחשבה מהירה, יפה כמלאך, ופניו אפופות בקדושה שכזו... הוא תהה האם זו התגלות, האם כשרמז רבי ישמעאל על ענקי התורה של ירושלים הנשחטים, בעצם חשף לפניו מעט מצפונות לבבו, מן הדברים שגילה רבי ישמעאל בדרכים של קדושה...

"שלום עליך, חנניה." חנניה נעור מהרהוריו לשמע קולו של חברו, שמעון, אף הוא מן הקנאים.

"שלום, שמעון" נענה. סוף כל סוף, שמעון בא לפטרני מן התצפית הארורה הזו, חשב לעצמו.

"השמעת מה אמר אמש דודך, רבי ישמעאל?" שאלו שמעון.

חנניה נד בראשו. "הוא מבקש את הקנאים לחדול ממלחמתם. מבקש הוא שניכנע." חנניה לא ענה. מתאים לרבי ישמעאל, לדרוש מהקנאים לחדול, והכל למען שלומו של ישראל,  ולו של ישראל אחד מני אלף. אף באותה פעם, בה ביקש בקשה מהקדוש-ברוך-הוא בקודש הקודשים, אותה בקשה-ברכה הייתה: "שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין". לפנים משורת הדין. אין אדם הנוהג לפנים משורת הדין יותר מרבי ישמעאל, אין אוהב ישראל גדול ממנו...

"חנניה?" הוא הרים את מבטו אל שמעון.

"סלח לי, שמעון. נסחפתי בהרהוריי."

"אני יוצא להרודיון. אני ויונתן ואלישע. איננו יכולים להיאבק בירושלים, בזמן שכל חכמי העיר מתנגדים למלחמתנו. אנו יוצאים, להמשיך להילחם במקום אחר. התבוא עמנו, חנניה?" חנניה ענה במהירות, בלי לחשוב. "לא. לא אבוא. נולדתי בירושלים ואשאר כאן. אלחם כאן עד טיפת הדם האחרונה, גם כמנודה וכבריון. ירושלים – עירי היא. ואני אלחם למענה, גם אם לבדי אלחם. היו שלום, שמעון."

"ובכן, חנניה, מעריץ אני אותך על עוז רוחך, גם אם לא הייתי נוהג כאשר בוחר אתה לנהוג. אני אצפה על הרומאים מכאן כעת," אמר שמעון, ולאחר שתיקה קצרה הוסיף: "היה שלום, חנניה." חנניה ירד מהמגדל כמעט בריצה.

###

יום כ"ה בסיוון. שנת ג' אלפים תת"ל לבריאת העולם, שנת 70 לספירה הנוצרית.

חנניה השקיף על העיר ממרומי מצודת האנטוניה, מהמגדל הדרום-מזרחי. הוא העביר את מבטו על הבתים המהודרים של העיר העליונה, תוהה האם יש להם מה לאכול שם, במקום ממנו מגורשים הקנאים שוב ושוב בחרפות. אל פיו לא בא אוכל זה שבוע ימים לפחות. נראה שגם לעשירי ירושלים אין אוכל, ציין לעצמו במרירות, למראה הגופות המבאישות ברחובות. אי שם הבחין בשני קנאים עטים על דלתו הסגורה של בית. אותו מנהג מתועב זה שלכם, שמע את קולו השקט, המיוסר של רבי ישמעאל, בשיחה האחת שהייתה להם מאז הצטרף חנניה לקנאים, לגזול את האוכל מכל אדם שיש בידו להאכיל את בני ביתו. האם בכך מתבטא החופש אליו אתה שואף, חנניה? האם גם אתה נפלת בפח זה של שנאת ישראל אותו בנו הקנאים? בצרות עין ובשנאה זו מבקש אתה להביא חופש, גאולה ושלום? חנניה לא ענה לו אז. הוא תיעב את הפריצה הזאת לבתי האנשים, שנא לגזול מהם את לחמם ולראות אותם מביטים בו באימה, מתחננים לפירור אחד של לחם, לנתח קטן של בשר, שמי יודע מאיזו בהמה משוקצת נלקח – אם נלקח מבהמה, ולא מאדם? חנניה מעולם לא אכל מאותו מזון גזול, כי תמיד הייתה הידיעה הזאת: בפרור לחם זה שאתה אוכל, שפכת את דמה של משפחה שלמה, שהיה בדעתה לחלקו בין בני הבית לסעודה עלובה אחת. הוא הסב את מבטו אל הר הבית, מחפש בעיניו את רבי ישמעאל.

חנניה סרק במבטו את רחבת הר הבית, שהייתה כמעט ריקה מאדם. כל מי שהיה בה הביט באימה אל נקודה מסוימת ברחוב ליד המקדש. חנניה הפנה לשם את מבטו, רואה שם את דמותו התמירה של דודו, עומדת לצד רבן שמעון בן גמליאל ו...ארבעה רומאים, שעל פי מראם נראה כי מכובדים וחשובים הם. הוא נטש את משמרתו וירד בדהרה אל המקום.

חנניה הספיק לשמוע את הרומאי אומר לרבן שמעון ולרבי ישמעאל: "ובכן, מי יהרג תחילה? כהן או נשיא?"

רבי ישמעאל החל לומר לאותו רומאי מתועב: "אני כהן גדול בן כהן גדול, מזרעו של אהרן הכהן. אני אהרג תחילה." מסרב לראות במותו של רבן שמעון בן גמליאל, הנשיא, אך רבן שמעון הקדימו.

"אני נשיא בן נשיא, מזרעו של דוד מלך ישראל. אני אהרג תחילה."

"אני אהרג תחילה, ואל אראה במיתת חברי." אמר רבי ישמעאל. חנניה הבחין פתאום בכך שמבטו של רבי ישמעאל נדד מפניו של הרומאי, וכעת הוא נח עליו, כשעל פניו שפוכה הבעה כאובה, כאילו אומר: צר לי, חנניה, צר לי שלא יכולתי אפילו להיפרד ממך כראוי. חנניה נד לו בראשו לאמירת שלום אחרון, והעיף מבט ברומאי. כשהחזיר את פניו אל דודו, מבטו שוב נח על הרומאי, כאילו לא ידע שגם בן-אחיו עומד בקהל.

"ובכן, זה אומר אני אהרג תחילה, וזה אומר אני אהרג תחילה," אמר הרומאי בנימת זלזול, "הטילו גורלות ביניהם!" ציווה. הפילו גורל. חנניה קיווה שרבי ישמעאל יהרג ראשון, אך הפור נפל על רבן שמעון בן גמליאל. הרומאי ציווה שיכרתו את ראשו. חנניה ידע שלא יוכל לשאת את מבטו של רבי ישמעאל ברגע שבו יבצעו את גזר הדין הנורא ברבן שמעון, ונשך את שפתיו, לבל יפרוץ אל הרומאים ויהרוג בהם. אם אתפרץ לשורותיהם, ידע, אל-נכון כי יהרגו יהודים רבים בגללי. אסור לי לפרוץ לתוכם כעת.

רבן שמעון עמד זקוף, מוכן לביצוע גזר הדין. חנניה הסב את מבטו, אך שב והביט בנעשה לקול צרחה שלא מן העולם הזה. הוא ראה את רבי ישמעאל אוחז את ראשו הכרות של רבן שמעון, וניסה להבין את המילים אותן זועק דודו: “זו תורה וזה שכרה?! הלשון שהייתה מבארת התורה בשבעים לשונות, איך עתה לוחכת את העפר???"

הס נפל בקהל, ושעה ארוכה נשמעו רק יבבותיו של רבי ישמעאל.

"קום!" נשמע קולו של הרומאי. "ביקשו פה לחוס על חייך, יהודי, משום שנאה אתה יותר מכל אדם שנראה אי פעם, אך יהודי אסור לו להיות טוב מרומאי, ולכן אתה – יפשיטו את עור פניך, עד שתמות מהכאב!" רבי ישמעאל שתק. "התחילו במלאכה!" ציווה הרומאי.

חנניה שב והסב את מבטו. הוא לא יכול לראות אותם הורסים לאט את דודו, ולכן שב ושינן לעצמו: אל לי לפרוץ לתוכם כעת. עוד תבוא נקמה! הוא החזיר את מבטו לקול זעקה גדולה ומרה. הוא הביט במה שנשאר מפניו היפים של רבי ישמעאל, והבין שזעק מפני שהגיעו הרומאים למקום התפילין. התפילין, שהיו כה חביבות על רבי ישמעאל.

הרומאי שאל את רבי ישמעאל: "עדיין בוטח אתה באלוקיך?" חנניה ידע מה תהיה תשובתו של רבי ישמעאל.

"עדיין. תמיד." באותו רגע נשתררה שתיקה כבדה ורועמת במקום, וכל ירושלים ידעה: רבי ישמעאל בן אלישע, הכהן הגדול מת.

חנניה לא יכל לשאת את מראה הגופות, וחמק בריצה לסמטאות האפלוליות של העיר, עד שהגיע למרגלות הר הבית ועצר, יודע שטמא מת הוא, ואסור הוא לעלות אל הר הבית. הוא חש את הדמעות חונקות את גרונו והתיישב על הארץ, קורע את בגדו ובוכה ובוכה ובוכה...

הוא שמע את קולו של רבי ישמעאל נזעק באזניו באלפי קולות: חנניה, מכיר אני אותך מהיום בו נולדת. אולי תכיר בצדקתי רק לאחר שתובילו אותנו אלי-חורבן, אך אתה תכיר בה. יבוא היום בו תראה את הרומאים הורגים את אחד מענקי התורה של ירושלים, ואז תבין את דברי. תבין כיצד הובלתם אותנו לחורבן שיבוא באותו יום. רבי ישמעאל צדק, כרגיל, הוא הבין עכשיו כיצד הוא זה שהוביל את ירושלים לחורבן, שילך ויקרב מהיום, הבין שהוא זה שהוביל את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל בן אלישע אל מותם, שהוא וחבריו יהיו אלו שיגרמו לחורבן הסופי של בית המקדש, בגלל שלא הקשיבו לגדולי התורה של ירושלים, והמשיכו להרבות בשנאת חינם.

חנניה הניח את נשקו על הארץ. לא אשוב וארים סכין כנגד יהודי, נשבע. והלך מהמקום, נבלע בצללים.