יצירות של ורד=)

אלוהים. אני לא מאמינה שאני באמת נמצאת פה, בהרמון המלכותי המפואר של שושן הבירה. זה כמו סיוט שנמשך מאז המשתה הנוראי הזה של אחשוורוש. אני באמת לא מבינה מדוע לכל הרוחות באו יהודים למשתה הזה, הן רק צרות באו לנו מזה. אינני מפקפקת לרגע בכך שהצרה הזאת באה עלינו בשל החטא הזה, ההוללות שהייתה במשתה אחשוורוש, חילול הקודש הנורא הזה. אחשוורוש הגיש את המזון והמשקאות במשתה בכלי המקדש! כלי המקדש! איך יכול יהודי לשבת

צולם בכלא עכו. ניסן התשס"ט.

יום כ"ה בסיוון. שנת ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם, שנת 68 לספירה הנוצרית.
חנניה השקיף על העיר ממרומי מצודת האנטוניה. מהמגדל הדרום-מזרחי, בו עמד חנניה והיה הגבוה ביותר, היה ניתן לצפות על חלק ניכר מן העיר. הוא הבחין ברעיו הקנאים מכים אישה צעירה המגוננת על תינוקה. הוא הסב את פניו לעבר הר הבית. רבי ישמעאל, הכהן הגדול ניצב למולו, צופה בו. רבי ישמעאל מתנגד לקנאים, ידע. מה עלה בראשו כשגילה שגם אני הצטרפתי

"בואו! אל תהיו פדלאות!!" צעקה יערה לעבר הקבוצה שלה. אוף, הן תמיד ככה ב'סוף הדרך'. הולכות מאחורה ולא מתלהבות. היא, יפעת ושני רצו מקדימה, אורית רצה מאחוריהן, נקרעת בין הרצון לרוץ, להשתתף, ליהנות במשחק בדרכה שלה, לבין הרצון להיות עם הקבוצה, ללכת אתן, להחליף צחוקים יחד. הרי החוויה היא להיות עם כולן, לא לרוץ לבד מקדימה. כלומר, עם עוד שלוש בנות, לא לבד... היא האטה.
"נעמה, בואי נרוץ קצת, אתן הולכות לאט!"

אלישע שמע את אליהו קורא לו. הוא יצא מהבית, וניגש אל אליהו, שהפליט מילה אחת: "בוא."
הם הלכו בדממה, רועדים קלות מצינת הלילה.
בני הנביאים נגשו לאלישע, ואמרו לו: "היום ד' לוקח את אליהו, אדונך." אפשר לחשוב שהוא לא ידע בעצמו! למה אליהו משאיר אותי פה, לבדי?! למה אני לא יכול למות יחד אתו? הפחד הכה בו.

"אלישע, הישאר פה. ד' שלחני כעת לירדן." אלישע השפיל מבט.
"לא, אמשיך אתך." אמר. כמה

לך-לך מארצך, מולדתך, בית אביך,
אל ארץ לא נודעת. הרחק.
אור, חום ופריחה לא יקדמו את פניך,
רק האמונה אותך תחזק.
ארץ טובה, אך שכוחה ואובדת,
ארץ יפה שניטשה.
בניה עזבוה עת חשכה יורדת
והיא נותרה לה, תשושה.
אלפיים שנה של גלות היא עברה
ועוד היא עומדת צופה
לצפון, מערב, ממלמלת תפילה-
"מה תקווה תביא בכנפה?"
אבדה מעצמה חלקים עצומים,
האם שגורשה מעל פני בניה
מחכה

"הנכנסין חולקין בצפון.
תנו רבנן: הנכנסין חולקין בצפון - כדי שיראו שהן נכנסין,
והיוצאין חולקין בדרום - כדי שיראו שהן יוצאין.
בילגה לעולם חולקת בדרום.
תנו רבנן, מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח, ואמרה לוקוס לוקוס (זאב,זאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת הדחק !
וכששמעו

עקיבא הסב עם משפחתו לצד השולחן. השמש נטתה לשקוע, ובני המשפחה ישבו לסעוד את סעודת הערב. אביו יסוֹן ברך על המזון, ובני הבית החלו לסעוד בדממה. עקיבא העיף מבט לעבר אביו, שישב בהבעה אטומה בכיסאו, לא מסגירה דבר מן המתחולל בנפשו. הלוואי שגם פני חתומות כך כעת, הרהר עקיבא, שחשש לשאול את אביו את השאלה שטרדה את נפשו.שאלה העלולה לפגוע בבני משפחתו בכלל, ובאביו, הכהן הגדול, בפרט. הם שתקו שעה ארוכה, ואז פנה יסון

בס"ד.
לאלו מבינינו שיצא להם לראות את "מלחמת הכוכבים"...

אלישע ישב בבקעת גינוסר, טומן עיניו במגילה מצהיבה מרוב שימוש. עוסק היה בפרשת כי תצא, בשילוח הקן. "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים", קורא היה את המילים, הופך בהן כה וכה. במרחק לא רב צדה עינו דמות מטפסת על דקל. נער היה זה, שהיה מטפס במיומנות. אלישע נתקרב אליו, תוהה מה ראה לו זה, לטפס על דקל גבה קומה זה. משקרב לעץ הבחין בקן ציפור, שנראה היה כי הוא מגמת פניו של הנער. הנער משך

"ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור" (יהושע ט"ו, י"ח.)

"פנה אליו," דחקה בו אשתו הטריה. "נו, מדוע אתה מחכה?"
"גם כך היה זה חסד, שנתן לי אביך את ארץ הנגב לנחלה." נבוך עתניאל. "לא אבקש מתנה מעבר למה שנתן לי, כי נתן רבות."
"אנו זקוקים למים, עתניאל," נאנחה עכסה. "אי אפשר לחיות במדבר הזה."
"יהיה עלינו לחיות במדבר הזה, ואני מודה לאביך על שנתן לנו את הארץ הזו. לא אבקש

שלום לך.

היום, כשיצאתי החוצה, ראיתי אותך בוכה. בלי שליטה, אולי בלי רצון להפסיק. לכל מי ששאל אותך מה קרה אמרת שכלום, אפילו שהיה ברור שקרה גם קרה. כשאני שאלתי אותך, ענית לי, והוספת: "לך לפחות יש את הודיה ורעות, שאת יכולה לספר להן הכל, לי אין אפילו את זה! אין לי חברות!" אז מצטערת לבשר לך, גם לי אין חברות.



לפני שבוע-שבועיים ישבתי לדבר עם נעמה. גלשנו לנושאים שונים ומשונים,

"הרוח משנה כיוון." קרא שמעון בחרדה. "אם תמשיך כך, נעלה באש!"
"אלעזר, מה עלינו לעשות?" שאלה אשתו, אפרת, בחוסר אונים. מבטו של אלעזר בן יאיר נדד למרחקים. ניכר בו, שאינו רואה פתרון שיעניק להם חיים. לא היו להם מים. פלביוס סילבה, הנציב הרומי, דאג לכך.
"עומדות בפנינו שתי אפשרויות..." מלמל לנפשו. מבטו היה מוטרד. "שמעון! יהודה!" קרא, "כנסו את הנותרים. עלינו להחליט, ומהר!" יהודה ושמעון פנו לכנס את אנשי

"תמר, אני חייב לדבר אתך כמה שיותר מהר, מתי את יכולה?" פתח במהירות את שיחת הטלפון. מעבר לקו, תמר חייכה. איך מתאים ליהודה! לא לבזבז זמן על שטויות, ישר לגשת לעיקר.
"כן יהודה, מה העניין?" שאלה, מסוקרנת.
"אני לא יכול לענות עכשיו, תראי כשניפגש. אז מתי את יכולה?" למה הוא כזה סודי?! טוב, לא חשוב. זכותו, וחוץ מזה, בכל מקרה הוא מתכנן לומר לי.
"עוד חצי שעה, בפארק. מה דעתך?" זרקה מועד לפגישה. אוף!

בס"ד אור לי"ז באלול התשס"ו.

ואמונתך בלילות...
דווקא כשהאור כבה, כשאין לאן ללכת, כשהבוקר נעלם, אז באה, במפתיע, האמונה.
עכשיו, כשקשה לי, אני שואבת כוחות רק משם, מלמעלה. למטה אין מאיפה.
אני לא מסוגלת לשאוב חיים וכוח מהמכונות, החשמל, מכל זה. אין לי מאיפה לשאוב כוח – רק מלמעלה. וגם משם אני מצליחה לשאוב רק טיפות אחדות, בודדות.
נשאר לי רק להאמין.
איך כשאני פה, לבד, במדבר,