אלישע שמע את אליהו קורא לו. הוא יצא מהבית, וניגש אל אליהו, שהפליט מילה אחת: "בוא."
הם הלכו בדממה, רועדים קלות מצינת הלילה.
בני הנביאים נגשו לאלישע, ואמרו לו: "היום ד' לוקח את אליהו, אדונך." אפשר לחשוב שהוא לא ידע בעצמו! למה אליהו משאיר אותי פה, לבדי?! למה אני לא יכול למות יחד אתו? הפחד הכה בו.
"אלישע, הישאר פה. ד' שלחני כעת לירדן." אלישע השפיל מבט.
"לא, אמשיך אתך." אמר. כמה כוחות נפש שלוש המילים האלו סחטו ממנו! אמשיך אתך-הלוואי הלוואי הלוואי שעד הסוף, שאפילו המוות לא יפריד בינינו! אני פוחד להמשיך בלעדיך, אליהו! א-לוקים, אני פוחד!
אליהו קם, הזדקף ונטל את מקלו. הוא, אלישע, וחמישים מבני הנביאים החלו ללכת לכיוון הירדן. הם התנהלו באיטיות, וכשהגיעו לירדן, הפציעה החמה לפתע. זהו סימן? הרהר אלישע, סימן בשבילי, בשביל כולנו, בעצם, שתקופה חדשה מפציעה? מחר השמש תזרח-ואליהו לא יהיה אתנו. זה לא יהיה הוגן! אליהו רמז לו להתקרב אליו.
כעת, עמדו על גדת הירדן, ואליהו נטל את אדרתו. הוא הכה את המים, ואז עבר בהם, יבש לחלוטין. אלישע הבין שכוונתו של אליהו היא שהוא יבוא בעקבותיו, וגם אם לא הייתה זו כוונתו אלישע היה בא, זה לא שינה דבר...
לאחר שעברו את הירדן, פנה אליהו אל אלישע, ושאל: "מה אעשה לך, לפני שאלקח ממך?" אלישע נרעד. למה אליהו אומר את זה? ברגע זה הוא הפך את זה למציאות. למה הוא חייב לעשות לי את זה? נכון שכל אחד צריך למות, אבל... הוא שתק עוד זמן-מה, ואז אמר:
"ויהי נא פי שניים מרוחך אלי." מילותיו חתכו את האוויר, ולפי הבעת פניו של אליהו, הבין הכל. אליהו אמר לו לאחר רגעים מספר-"הקשית לשאול."
הייתה זו, בעצם, דרך אחרת לומר: מצטער, חביבי, אני לא יכול לתת לך יותר ממה שיש לי. אבל אליהו הפתיע אותו, באומרו:
"אם תראה אותי נלקח ממך, יהיה לך כאשר בקשת. אם לא-מצטער. זה יותר ממה שאני יכול." אלישע התגבר אך בקושי על הדחף לחבק את אליהו, לפרידה. אז הוא הולך. נגמר. איבדנו אותו, איאלץ להמשיך לבדי. אני מקווה שאהיה מספיק חזק.
הם המשיכו ללכת, מדברים על תפקידו החדש של אלישע, אך לפתע הופיע רכב עשוי אש, הרתום לסוסים שהיו כל-כולם אש והפריד בין אליהו לאלישע. לפני שאלישע הספיק לומר מילה, שמע את אליהו במעומעם: "שלום, אלישע! בהצלחה!" אלישע נסוג מעט. אז כנראה אני רואה איך אליהו מסתלק מעלי. הלוואי ולא ראיתי! הוא לא הצליח לרסן את חששו מן העתיד, וצעק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו," הדמעות זלגו מעיניו, גם בלי שרצה. אבוד. לא אראה עוד את אליהו. אחז בבגדיו, וקרע אותם.
תמיד אליהו היווה בעבורו הרבה מאד. פעם, בתחילת התנבאותו של אליהו, העריץ אותו אלישע הערצה חסרת גבולות. אחרי שנודע לו שהוא ימשיך את אליהו כנביא, ונלווה אליו פעמים רבות, נוצרו ביניהם קשרים של אהבה. עכשיו, ידע אלישע, אליהו עזב. לעולם.
הוא ניסה להתגבר על בכיו, אך לא הצליח.
הרים את אדרת אליהו שנשרה מעליו בעת עלייתו, והכה בה על המים, פורק את כאבו.
תגובות
היטבת לתאר את רגשותיו של אלישע, כמו שדמיינת אותם.
כה"כ.
וכל אחד מאתנו מגיע לפעמים לנקודה דומה בחיים.....
שואבים כח מהעבר אל עתיד עוצמתי פי שניים !
תודה רבה על סיפור מקסים,ורד.
ממש יפה!! שכוי'יח!!
אבל חסרים הרבה פרטים.. <הוא הרי הלך קודם לבית א-ל ויריחו... >
מתחת לקטע שלך יש "עריכה" תלחצי על זה - זה יחזיר אותך למצב של לפני שליחה של יצירה חדשה, את מתקנת מה שצריך -
ומאשרת או שולחת (לא זוכרת בדיוק מה כתוב שם) אבל במקום שזה יעבור אישור - זה מתעדכן אוטומטית.
הבינות?
שוס.
נערוך בהזדמנות...