משמר בילגה

"הנכנסין חולקין בצפון.

תנו רבנן: הנכנסין חולקין בצפון - כדי שיראו שהן נכנסין,

והיוצאין חולקין בדרום - כדי שיראו שהן יוצאין.

בילגה לעולם חולקת בדרום.

תנו רבנן, מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח, ואמרה לוקוס לוקוס (זאב,זאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת הדחק !

 וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה... " (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נו עמוד ב)

סוף סוף הגיעה המשמרת שלנו, השבוע שבו אנחנו באים לעבוד בבית המקדש. השבוע היחיד שבו ההרגשה היא שאנחנו באמת חיים, באמת ממלאים את ייעודנו כמשפחת כהונה. בכל שנה מחדש הציפייה לרגע שבו אגיע למקדש ואעמוד מול המזבח, להקריב קורבן לה', להרגיש כצינור המקשר בין מלך מלכי המלכים לעמו, מציפה אותי. אבל לא השנה. הפעם המצב שונה, הפעם אין העם רוצה בנו כשליחיו, כמי שבהם מתבטא החיבור בין אלוקינו לעמו.

כן, זה אני. איתמר בן בילגה. הפרחח שכל ירושלים הייתה נחרדת דרך קבע מהתנהגותו הנלוזה, הגסה. הפרחח שנהג ליידות אבנים בציפורים. הפרחח שנהג לריב עם בני מתיתיהו ולכנותם "חזירים נטולי תרבות", הפרחח שכולם היו משוכנעים שביום מן הימים ימיט קלון על כל בית בילגה. איתמר, האח של מרים. תיקון: האח התאום של מרים. ככלות הכל, לא אני האדם שהמיט קלון על בית בילגה, אלא אחותי התאומה. למען האמת, אני סבור שאני האדם האחד והיחיד במשפחת בילגה שבאמת נחרד מהתנהגותה של מרים, ובאמת נפגע מהעונש שהוטל עלינו בשל מעשיה של אחותי.

כבר ביום שבו הביאה אחותי את הנוכרי לביתנו, אמרתי לה שאין בינה וביני דבר.

&&&

"אבא, אמא, איתמר, ברצוני להציג בפניכם את אוזביוס. הוא ידיד טוב שלי, וכן אדם מכובד ובעל דרגה גבוהה בצבאו של אנטיוכוס." עיניה של מרים זוהרות. ברור שהיא מאושרת. ברור לי שאחותי, שחזרה אמש מבית דודינו שבבית חורון אוהבת את האדם הזה, ולא כידיד. אני מביט בו, מנסה לאמוד את מה שמסתתר מאחורי הפנים הבהירים והנאים, מאחורי השרירים המפותחים, שזועקים: "אני יווני". מה שאני רואה לא נושא חן בעיני.

מסיבה שאינה נהירה לי, אבי ואמי מכניסים את הנוכרי לביתנו ומוציאים עבורו את מיטב המעדנים. אני מנסה לעקוב אחר השיחה הקלילה שמתפתחת ביניהם: שיחה הנוסבת רובה ככולה על המופע האחרון שנערך בהיפודרום. אט אט מתחוור לי שהורי ואני בקיאים בתרבות הזרה כמעט כמו הנוכרי עצמו, אם לא יותר ממנו.

"איתמר," אני שומע את קולו. "נעים לראותך סוף כל סוף. מרים מדברת רבות על אחיה התאום. סבורני שהיא מעריצה אותך כל כך, עד שהאדם שייקח אותה לאישה יעמוד בפני רף גבוה הרבה מעבר לכוחו." אני רואה את המבטים שהם מחליפים ביניהם, ובאופן מפתיע – המצב חורה לי. קול זועק בתוכי: "יווני הוא! מה עלה בדעתך, מרים? להינשא לנוכרי? לבגוד כך בעמך?" מפתיעה אותי העובדה שבתוך תוכי אני מרגיש יהודי למרות הכל, שלמרות הזלזול שלי בקורבנות, בבית המקדש, בתרבות היהודית – עדיין כואב לי לגלות שאחותי עתידה להתיוון במלוא מובן המילה. אני מעלה על פניי עווית המזכירה חיוך ולא עונה. הנוכרי מנסה שנית.

"מרים אומרת, שאתה שואף להגיע ביום מן הימים לאולימפיאדה שלנו."

"מרים התרחקה מהבית זמן רב מדי. זה זמן מה שאני חושב שהתכלית שעליי למלא בחיי שונה. זה זמן מה שאני סבור שעליי ללמוד תורה מפי גדולי הדור ולמלא את ייעודי כבן למשפחת כהונה כהלכה." למען האמת, מעולם לא עלה בי אפילו בדל מחשבה כזו, אולם הכעס שממלא אותי בראותי את אחותי עומדת ותולה מבטים מלאי הערצה בנוכרי דוחף אותי לענות תשובה זו, וברגע שהיא יוצאת מפי מתחוור לי שאני מתכוון ליישם את דבריי וללמוד תורה, לחזור לצור מחצבתי – לתורה האמיתית והנקייה מרבב, שאינה מתובלת בתרבות יוון.

הפעם הנוכרי שותק. וכך גם הוריי ואחותי.

אני קם מהשולחן ופונה אל מרים: "מרים, איני יודע מה אירע לך בבית דודינו. איני יודע כיצד קשרת את עצמך לעובד האלילים הלזה, אבל היטב יודע אני כי עד שלא תקומי ותתרחקי ממנו, לא אדבר איתך מטוב ועד רע, ורגלך לא תדרוך לעולם בביתי!" אני יוצא מהחדר בסערה, נדהם מדבריי לא פחות מהנוכחים בחדר.

&&&

איני יודע כיצד קרה לבסוף שעמדתי בדבריי. יודע אני כי כל דקה שבה קיימתי את נדרי והתרחקתי מאחותי, הייתה עינוי. יודע אני כי בליל חתונתה ישבתי בבית המדרש ולא למדתי מילה. בכיתי ובכיתי ובכיתי. אחרי שנישאה לנוכרי, הייתי היחיד במשפחתנו שישב עליה שבעה. לבדי הייתי, ולא היה עמי איש מלבד רבי ומורי, יוחנן בן מתיתיהו. השתעשעתי במחשבה שמצחיק שהאדם האחד שבא לנחמני באבלי על אחותי הוא האדם ששנא אותי כל כך בילדותו, שירש את קנאותו של אביו ואת שנאתו למשפחת בילגה המתיוונת.

אבל גם הידיעה הברורה שלי שאחותי תינשא לנוכרי, גם הזכרון שלי את השיחות שנוהלו בביתנו על כך שהקורבנות הנם רצח, שכל תפקידה של עבודת הקודש הוא למצוץ את דמם של ישראל ולבזבז את כספם, לא הכינו אותי לְמָעֲשֶׂהַ של מרים. לזלזול האין סופי הזה בבית המקדש. תמיד הבטתי על מרים כעל האדם היחיד במשפחה שבאמת אוהב את עבודת הקורבנות, שחושב שיש בה קסם כלשהו. תמיד זכרתי אותה בתור הילדה שעמדה והביטה בהערצה בכהנים העושים את עבודתם. מעולם לא עלה בידי לחשוב עליה כעל אחת המתיוונים, שאין בהם כל כבוד לבית המקדש. אבל מסתבר שלמרות כל מה שחשבתי, היא הייתה לאחת מהם.

&&&

"איתמר," פניו של יוחנן בן מתיתיהו שונות היום. הוא רציני ואבוד ונואש ועצוב. תערובת רגשות שלא נראית פעמים רבות על פניו של איש רוח אופטימי כמוהו. נראה כאילו הקרקע שעליה עמד עד עתה נשמטה. בדחף רגעי אני מחבק אותו, והוא מתרסק בזרועותיי. "איתמר, הם טימאו את ההיכל! את היכל ה'! ראיתי אותו. הכל זועק חורבן ומוות וטומאה. הם הציבו צלם בהיכל! הם עושים מירוצים על הכבש המוביל למזבח! איתמר, הם מתייחסים לבית המקדש כאילו היה אחד מאולמי התענוגות שלהם. ואחותך – " הוא משתתק לפתע, מתרחק ממני. אני נדרך.

"מרים? מה לה ולכל זה?"

"אחותך – האישה הארורה, המתיוונת הזו! היא הייתה עמם כשנכנסו להיכל. ראיתיה, והיא ראתה אותי. היא נכנסה כשהיא נעולה בסנדליה העדינים, המעוצבים! כשהבחינה בי קמה ובעטה במזבח. בעטה בו פעמים אחדות והתריסה כנגד עבודת הקורבנות, כנגד הקדוש ברוך הוא! יכול אני לשמוע אותה אף עתה, ברגע זה ממש: 'לוקוס, לוקוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת הדחק!' מה היה לה? מה הביאה לומר דבר כזה? ארורה תהיה, איתמר, ארורה!" אני שותק. מה היה לה, למרים? איך ייתכן שהשנים הללו, בהן שרר בינינו, ביני ובינה, ניתוק מוחלט בשל קשריה עם הנוכרים, הרחיקו אותה ממני כל כך? הרחיקו אותה מהכבוד הבסיסי הזה של בת למשפחת כהונה – לבית המקדש? איך ייתכן שאדם יצליח לקרוע עצמו במידה קיצונית כל כך מהאמונות והסייגים שעליהם גדל?

יוחנן מביט בי בשתיקה. "איתמר, חכמים הטילו עונש על כל משמר בילגה. מעתה, ביום שבו תשוב העבודה לבית המקדש, משמר בילגה ייאלץ לאכול את לחם הפנים תמיד בצד דרום. מעתה שוב לא יהיו למשמר בילגה טבעת ליתן בה את צוואר הבהמה בשחיטה ולא חלון בו יוכלו לשמור את סכיני השחיטה. בני בילגה ייאלצו כעת לבקש את חסדם של בני שאר המשמרות כדי שיוכלו לעבוד בבית המקדש כהלכה, מעתה ועד עולם."

&&&

וכעת – הנני עומד לפניכם. שנים קשות של מלחמה בלתי פוסקת עברו עלינו, שנים שבהן אבדו רבים שלא ישובו עוד. ועתה, אחרי חמישה קרבות שלחמתי לצדם של בני מתיתיהו, אני ניצב מול הרגע שלו ציפיתי יותר מכול: היום, לאחר שטיהר יהודה המכבי את בית המקדש, בשבוע הבא יגיע תור משמר בילגה לשרת בבית ה'. בפעם הראשונה יהיה עליי לבוא לבית המקדש כאורח, כבן למשפחה בוגדנית ומקוללת. בפעם הראשונה יהיה עליי ללכת כעני הפושט יד ומבקש את חסדם של אנשים בשר ודם. יודע אני, כי לא שה תמים אנוכי. יודע אני כי העונש המשפיל מגיע לנו, כל כך מגיע! על כל האיחורים למשמרות בשנים קודמות, על הזלזול בקורבנות, על ההתיוונות המזעזעת של משפחתנו - ומעל לכל על המעשה של מרים. אכן, חכמים נהגו בצדק כשהטילו עלינו עונש זה, אך איני מסוגל להיכנס כך לבית המקדש. איני מסוגל לעמוד מול מזבח העולה בלי לראות את רגלה של אחותי בועטת בו ולשמוע את קולה המגדף את עבודת הקורבנות. איני מסוגל להביט בבית המקדש, ולדעת שלי ולבני ביתי יש חלק בחילולו.

כן, זה אני. איתמר בן בילגה עומד לפניכם ומבקש את מחילתכם. מבקש לומר, אין באפשרותי להתנצל ולבקש את רחמיו של עם ישראל. יודע אני, כי חטאתי יחד עם כל בני ביתי. שאם אנו לא היינו מי שהיננו, מרים לא הייתה מגיעה לעולם לנישואים עם נוכרי, ולעולם לא הייתה מדברת כך על עבודת הקורבנות הקדושה. אבל דבר אחד יש לי לומר: האם זה נכון לקנוס את משמר בילגה עד עולם? רוצה אני לגדל את בניי כיהודים כשרים ויראי שמיים, כאנשים שכל מטרתם היא להיות שליחיו של ישראל. העונש הזה שניתן לנו – מדוע יהיה עליהם לסבול בשל חטאי אבותיהם?