"שובו בנים שובבים, חוץ מאחר"

אלישע ישב בבקעת גינוסר, טומן עיניו במגילה מצהיבה מרוב שימוש. עוסק היה בפרשת כי תצא, בשילוח הקן. "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים", קורא היה את המילים, הופך בהן כה וכה. במרחק לא רב צדה עינו דמות מטפסת על דקל. נער היה זה, שהיה מטפס במיומנות. אלישע נתקרב אליו, תוהה מה ראה לו זה, לטפס על דקל גבה קומה זה. משקרב לעץ הבחין בקן ציפור, שנראה היה כי הוא מגמת פניו של הנער. הנער משך עצמו לעבר הקן, ומשהגיע אליו נטל את הביצים בלא לשלח את האם, וירד, פונה אל ביתו.  אלישע התמרמר מעט. חטא הנער! צריך היה למות.

וכי מה חשבת? אמר קול קטן בראשו, שיבוא ברק ויפגע בנער? לאו. ודאי ייפגע ביום מן הימים, בטרם יארכו ימיו. חוכך היה לאיזה מן הקולות להאזין, כשעלה בדעתו לפתע כי מצוות שילוח הקן אין עונשה מוות, אף ששכרה אריכות ימים. סב לאחוריו ושב ללימודו.

מששקעה החמה נטל את ספרו ושב לביתו דומם.

ÿÿÿ

למחר יושב היה שוב בבקעת גינוסר, מוסיף לעיין בספריו. היום לא היה בו מן הריכוז של אתמול, ולנגד עיניו עלתה כל העת תמונת הנער הנוטל את הביצים לעיני אמם, ואז יורד וממשיך בדרכו בלא פגע. שוב צדה עינו נער המטפס על דקל. תנועות הצעיר הורו כי אין הוא בקי בטיפוס, ואלישע חשש שמא תתרופף אחיזתו וייפול. לבסוף, מקץ זמן רב הגיע הנער לקן ציפור. נראה היה כי הוא מהסס, אך לבסוף שילח את האם. פלגי זיעה נטפו על פניו המאומצים, ונראה היה כאילו עוד רגעים אחדים תאבד אחיזתו והוא ייפול. לבסוף נטל את הביצים והחל יורד מטה. משנגעה כף רגלו בארץ, הופיע נחש והכישו. אלישע קרב אליו. לו אך הבחין בנחש קודם לכן היה מזהירו!

"מדוע נער זה, שנהג כשורה, מדוע היה עליו למות על מצווה שעליה נאמר 'למען ייטב לך והארכת ימים'?" זעק אלישע, מביט בדמות המתה השרועה תחתיו. "מדוע אותו נער שהיה כאן אתמול זכה לשוב לביתו, וזה לא עלה בידו אף להיעמד על האדמה? אין זאת כי אכן דברי כזבים ושקר היא תורת ישראל!" זעק מרות, "היה עליי לדעת כי הצדק עם אבויה אבי, שסרב להאמין בכזבים אלו." שמט את ספרו ורמסו ברגלו. הוא הסב פניו מן הגופה ופנה לביתו. הגיע הזמן, חשב, לחדול מן הכזבים הללו ולשוב לתרבות עליה התחנך בראשית ימיו.