אחרי כיבוש דביר...

"ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור" (יהושע ט"ו, י"ח.)

"פנה אליו," דחקה בו אשתו הטריה. "נו, מדוע אתה מחכה?"

"גם כך היה זה חסד, שנתן לי אביך את ארץ הנגב לנחלה." נבוך עתניאל. "לא אבקש מתנה מעבר למה שנתן לי, כי נתן רבות."

"אנו זקוקים למים, עתניאל," נאנחה עכסה. "אי אפשר לחיות במדבר הזה."

"יהיה עלינו לחיות במדבר הזה, ואני מודה לאביך על שנתן לנו את הארץ הזו. לא אבקש יותר. לא יהיה זה מכובד."

"עתניאל!" עכסה הייתה המומה. הוא מתכוון לחיות בשממה הזאת? בלי מים? "הוא דודך! חותנך! אל לך לדבר על כבוד כעת!"

"עכסה," פתח עתניאל בסבלנות, "אביך הבטיח לי לקחתך לאשה אם אצליח לכבוש את דביר. הוא לא אמר דבר על שכר מעבר לכך, ואף על פי כן נתן לנו את ארץ הנגב. אם לא נתן לנו מים – לא אני אבקש. ד' יספק לנו את שנצטרך." עכסה משכה בכתפיה, ומיד לאחר מכן צנחה בעדינות מהחמור.

"עכסה!" רצו אליה כלב ואנשיו, "מה לך?"

"אבי," זעקה עכסה, "את ארץ הנגב נתת לנו, אך מה עם מים? הנחיה על טל הבוקר?  אנא, תן לי גולות של מים, אנא!"

 חיוך עלה על שפתיו של כלב.

"קרב הנה, עתניאל בן קנז," אמר, עתניאל התקרב, מהסס. "מים לא קיבלת, ועל כן אתן  לך כעת את גולות עיליות וגולות תחתיות, וד' יהיה בעזרך!" עכסה לא התאפקה, והתפרצה על אביה בחיבוק.

"תודה, אבא, תודה!" מלמלה. עתניאל עוד עמד שם, נבוך.

"תודה, כלב. חככתי בדעתי מה אעשה, כי את ארץ הנגב קיבלתי, אך גולות מים לא הענקת לנו. תודה, כלב." כלב נפנה אל הבחור הנבוך, המחייך חיוך ביישני.

"אל תבוש ואל תיכלם, בקש ואתן לך, כי כבני אתה. היו שלום!"

הזוג הצעיר עלה על החמורים והחל לרכב נגבה, אל ארצם.