בס"ד אור לי"ז באלול התשס"ו.
ואמונתך בלילות...
דווקא כשהאור כבה, כשאין לאן ללכת, כשהבוקר נעלם, אז באה, במפתיע, האמונה.
עכשיו, כשקשה לי, אני שואבת כוחות רק משם, מלמעלה. למטה אין מאיפה.
אני לא מסוגלת לשאוב חיים וכוח מהמכונות, החשמל, מכל זה. אין לי מאיפה לשאוב כוח – רק מלמעלה. וגם משם אני מצליחה לשאוב רק טיפות אחדות, בודדות.
נשאר לי רק להאמין.
איך כשאני פה, לבד, במדבר, נפרץ מחסום. ביום אני מפחדת להסתכל פנימה, לנקודות העמוקות ביותר בנשמה שלי. זה אסור. זה פוצע. זה חותך. אבל עכשיו, כשהאמונה זה הדבר היחיד שקיים ושולט בי, אין לי ברירה אלא לסגת. להיסחף פנימה. כל הטכנולוגיה עוזבת אותי, עכשיו כשאני יושבת פה במדבר וחושבת. הורגת את עצמי במחשבות. אני מרשה לעצמי לשכוח מהחברות שאולי מחכות לי כדי לזוז, או שיושבות עכשיו וצוחקות – או יושבות לבד בצד, כמוני, וחושבות.
דווקא בשעה כזאת אני חייבת לחרוט לי בראש-ואמונתך בלילות.
בלילה רוחני.
תגובות
כלכך אמיתי ונכון....
נוגע עמוק!!!!
זה דבר שבא טבעי.. אצלי לפחות.
אתה כלכך לא יודע מה לעשות, וההתבוננות והאמונה עושה את זה.
שכשכל העולם נגדך ואין לך שום דבר טוב ומאיר ואתה נמצא בשיא החושך זה אמיתי להגיד ואמונתך בלילות כי אתה באותו זמן בשיא הלילה ואז אתה צריך להכניס לך בראש שצריך גם לבצע את מה שאתה לומד וצריך לבצע בעיקר כשקשה ונורא.
אבל כ"כ נורא עד שקשה לבצע.. אז קל לדבר אבל קשה לבצע..
זה טבעי בעיקר במצבי ביניים כשאתה יודע שעכשיו קשה אבל לא שחור משחור. יש הבדל.
במצב שאתה אומר לעצמך :"אין לי כבר מה להפסיד" זה המצב של בלילות שלבצע את הדרך חיים הזאת קשה.
עכשיו הובנתי?
כשכתבתי את זה הייתי במצב זוועתי. כאילו, מכירים את זה שאתם פתאום מגלים שלא עשיתם כלום עם עצמכם בחיים, ואתם סתם שורפים אותם על זבל, והורסים את עצמכם - מידות, הכל. מחריבים. הייתי פשוט בשיא הייאוש, כי זה היה ככה כמעט שנתיים, ואז, אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אמרתי לעצמי שאני חייבת לקום מזה. אין לי מושג איך, אבל יצאתי מזה. נס.
לענ"ד זה מצב ביניים. כי אם אתה בשיא אם לא שולפים אותך - אתה פשוט לא קם!
אתה מת - חי.
מעוך אין לך רצון לכלום.
ולא בא לבד.. אתה צריך להכניס לך את זה בראש חזק ולנווט את המחשבות לזה. להכריח את עצמך.
אם זה בא לך פתאום - אתה סתם בבאסה. לא בדיכאון אדיר.
ולא- אני לא שואלת מה קרה. אני יודעת איך זה עבד אצלי. אם תרצי תספרי. אנחנו לא מכריחים כלום -
וגם לא רוצים לדכא - אבל מה לעשות ככה החיים עובדים. ואם כזה דבר מכניס אותך ורד לדיכאון - מה יהיה??
זה לא מה שמכניס אותי לדיכאון, זה פשוט צורת דיבור כזאת.... מוכר... כשאני מדוכאת אז אין סיכוי שאני אדבר בגישה הזאת בכלל...
די קל להכניס לדיכאון - אבל מאוד מאוד קשה להוציא אותי כשזה קורה.
ואני מדברת על משהו ארוך ואמיתי. אף אחד לא הצליח. רק הקב"ה שלף אותי משם - אחרת.. עוד הייתי שם..:-)
גם ב'משבר' צריך להבחין בין האמירה 'אמונתך בלילות ' הבאה כנסיגה ודעיכה לתוך הדיכי , כגון לומר אין לי כוח נגדך ולכן עוד יותר אסתגר ואמתין בחוסר מעש ובחוסר חדוה עד שתגאלני. שזה הפן המסוכן של אמירה זו. ובין ה"אמונתך בלילות"! כגורם מחזק הנותן לי כוח לעשות לא להיכנע.לצאת באומץ מן המיצר לא להסתגר.
יישר כוחך , אכן קטע, קטע!