"הרוח משנה כיוון." קרא שמעון בחרדה. "אם תמשיך כך, נעלה באש!"
"אלעזר, מה עלינו לעשות?" שאלה אשתו, אפרת, בחוסר אונים. מבטו של אלעזר בן יאיר נדד למרחקים. ניכר בו, שאינו רואה פתרון שיעניק להם חיים. לא היו להם מים. פלביוס סילבה, הנציב הרומי, דאג לכך.
"עומדות בפנינו שתי אפשרויות..." מלמל לנפשו. מבטו היה מוטרד. "שמעון! יהודה!" קרא, "כנסו את הנותרים. עלינו להחליט, ומהר!" יהודה ושמעון פנו לכנס את אנשי מצדה, בעוד אפרת מביטה באלעזר, שהוסיף לעמוד נטוע במקומו, כשוקל האם יוכל לעשות את שהוא רוצה.
"אלעזר," שאלה אפרת בפחד, "מה יש בדעתך לעשות?" היא הוסיפה לנעוץ מבטה בנקודה עליה הצביעו עיניו של אלעזר, בכיוון ירושלים החרבה. "פניך כפני המבקש את מותו, לא כפניו של לוחם אשר מצא עצה מה לעשות לעת סכנת חיים..."
ההכרה הכתה בה כברק. הבינה פתאום מה בדעת אלעזר לעשות, ועצרה בלשונה. מקץ רגע אחד קראה, נחרדת: "אלעזר! אינך יכול לעולל זאת לאנשיך! אינך יכול לעולל זאת לילדים, שטרם טעמו את טעם החיים! לא תוכל לעשות זאת!" אלעזר קבע מבטו ברצפה, ולא השיב.
"אלעזר... מה בדעתך לעשות?" שאל שמעון, לאחר שקרא לאנשי מצדה. אלעזר הרים את מבטו, והשיב: "נמות!" הלוחמים החליפו מבטים. אפרת נאנחה חרש, ואלעזר הוסיף, קולו גובר מרגע לרגע: "תמותנה נשינו, בטרם נטמאו! ימותו בנינו, בטרם טעמו טעם עבדות! ואחר כך, נגמול איש לרעהו חסד גיבורים. נשחית באש את הרכוש והמבצר, לבל יינתנו בידי בני רומי! ויודע אני נכונה, עד מה יתעצבו הרומאים אל ליבם אם לא יתפסונו חיים, ויבושו מתקוותם למצוא שלל. אך את הצידה נותיר להם, למען יידעו כי לא ברעב ובמחסור מצאנו מותנו, כי אם בחרנו במוות ולא בעבדות, כאשר קיבלנו על עצמנו מראש!"
"אלעזר, לא בידך ההחלטה אם לחיות כעבד אם למות!" קראה אפרת, "לו סיימת תכליתך – מות תמות, גם אם לא תבחר במוות, ואם לא – גם אם תנסה, תיכשל, ותשוב לעולם הזה, כעבד. הנח לבורא עולם להילחם מלחמתו ברומאים. לא בידך ההחלטה מי יחיה ומי ימות! וכי אין בלבך רחמים על ילדים, על תינוקות של בית רבן, שמקריב אתה אותם על מזבח הדמים של מפלתנו, של מלחמתנו? עלינו אין סיבה לרחם. נמות! אך הטף! הלא תשאיר עמם אנשים, לדאוג להם? לא ידעו הם חיים מהם, הכיצד תמנע מהם את שנותיהם???" קבוצת אנשים הייתה בדעתה של אפרת.
רוחו של אלעזר לא נפלה, והוא השיב, מקרין עוז ועוצמה: "נכזבה תוחלתי. אמֹר אמרתי בלבי, כי יוצא אני למלחמת החירות ועמי אנשים גיבורי חיל, אשר קיבלו עליהם לבחור בחיי כבוד או במוות. והנה, לא נבדלתם מכל הפחותים מכם, הפחות אמיצים, ויראים אתם את המוות הזה, הבא לפדותכם מצרות נוראות." הוא השתתק לרגע, בוחן את תגובות הלוחמים, שזעו באי נוחות קלה, ואחר המשיך, נרגש.
"הן מאז היום אשר הגענו לבינה למדונו חוקי תורתנו, תורת אלוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לטהרתן, לכור מחצבתן, לבלי תוספנה עוד לדאבה; וכל עת אשר הן אסורות בגוויה הבלה ושבעות רוגז ביחד עמה, חשובות הן כמתות. אולם לאחר שתפטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כוחה ולא תיראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלוהים." הלוחמים נדו בראשם. צודק אלעזר, מפקדם. הוא הוסיף, גומר את נאומו בקריאה, מדרבן את חייליו לצאת לדרכם האחרונה.
"ולמה זה נירא ממוות, תחת אשר אנו אוהבים את הרגיעה בעת שנתנו? הלא איוולת היא בלבנו לרדוף אחר החרות בחיים, בעוד עיננו צרה בחרות נצח! והנה, אם נלך בדרכים אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המוות באהבה".
אפרת נגשה אל שמעון.
"שמעון, אנו לא נעשה כדברו. הוא יצא מדעתו. אומר הוא, שעלינו לטרוף נפשנו בכפינו. מעשה טירוף הוא!"
"לא, כי מייאוש מדבר הוא כך. כי הגענו אל הייאוש. רוצה את שבנינו יחיו כעבדים, תחת שלטון רומי? רוצה אני, שבנינו ימותו כבני חורין, משועבדים רק למלך מלכי המלכים!" אפרת קמה, נוטלת את שלושת בניה, נעלמת אל תוך ההר. אלעזר עקב אחריה במבטו.
"נמות?" שאל חרש. הוא נענה כי כן. האנשים התייחדו במשפחות, אך לבסוף עבר אחד, קוטל את לוחמיה האמיצים של מצדה. לבסוף נעץ סכינו בלבו, ונפל.
שקיעה אדומה ירדה על מצדה הדוממת. צבעיה נמזגו בדמם של האחרונים בלוחמי המרד הגדול.
*******************************************************************************************************************************
אני חוששת שבלבלתי פה לגמרי את העובדות ההיסטוריות, וגם את הנאום של אלעזר בן יאיר, אבל תסלחו לי. השתדלתי לבדוק שאני כותבת נכון, אבל לפעמים לא הבנתי.
תגובות
בהחלט סיפור יפה, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, נשארת נאמנה לעובדות ההיסטוריות.
הלוואי שנזכה בדורנו למנהיגים עם כזאת מסירות נפש!
"משורה משחרר רק המוות"